קריאת העיתון* של השכן

מבט הלכתי על שימוש בחפצי החבר ללא רשות

דרך מעניינת מוצאים אנשים מסוימים לחיסכון כספי: במקום להוציא כסף על קניית עיתון מהחנות, שולפים הם אותו מתיבת השכן, מעלעלים בו מרישא ועד גמירא, ומחזירים אותו שלם ונקי למקומו. האם מותר הדבר?

אדם מגיע לפתח הבניין עם שקיות רבות מלאות במוצרים, עיניו נופלות על העגלה של השכן, היא יכולה להועיל לו מאוד, להעלות את השקיות לקומתו ללא טרחה מיותרת. אברך כולל מגלה שנגמרה לו הבטריה במכשירו, והמטען של החבר מחובר לשקע החשמל, כאילו ממתין רק עבורו.

האם ובאלו אופנים יהיה מותר להשתמש בחפצי החבר, ללא לבקש את רשותו?

במאמרנו הקודם ("אכילה מעוגת השוויגער", גיליון מס' 3) עסקנו באדם המחסר את ממון חבירו בלא ידיעתו, שם הבאנו שהדבר אסור, אף אם ידוע לאדם בבירור שחבירו ישמח כשישמע על כך ("אין אישורים רטרואקטיביים").

אולם, כל זאת בנוגע לחיסור ממון הזולת, אך לגבי שימוש בחפציו באופן שאינו מחסר אותם, כגון המשתמש בכלי, ספר או בגד של חבירו – ישנן קולות נוספות, כדלהלן.

מקור האיסור

כולנו שמענו בהר סיני את האיסור "לא תגזול", הכולל אופנים שונים של לקיחת ממון החבר בכח או במרמה. בהשקפה ראשונה נראה שהמשתמש בחפצי החבר, ואינו גורם לו שום נזק וחיסור ממון, אי אפשר לקרוא לו "גזלן".

אמנם, בגמרא[1] מובא גדר נוסף לאיסור הגזל: "שואל שלא מדעת – גזלן הוי", דהיינו, כשאדם מחליט על דעת עצמו לשאול את חפץ הזולת ולהשתמש בו, הדבר אסור ואף נחשב הוא ל"גזלן".

לאידך, ישנה הלכה נוספת[2]: מותר לאדם לקחת טלית של חבירו (או תפילין וכדומה) ללא ידיעתו ורשותו, כדי להתעטף בה, כיון שמקיים הוא בכך מצוה. יבוא השואל וישאל: אם מדובר על איסור גזל, כיצד מתירים אנו לאדם לעבור על איסור כדי לקיים מצוה, הלא זוהי "מצוה הבאה בעבירה"?

ההסבר לכך הוא כמובא בגמרא: "ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה" (=נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו), אנו מניחים מראש שבעל הטלית מסכים ומעוניין שישתמשו בטליתו ויקיימו בה מצוה. לכן, הלוקח את הטלית אינו נחשב גזלן כלל, אלא כשואל מדעת הבעלים.

מכאן (וממקורות נוספים[3]) נובע הכלל המרכזי לגבי שימוש שאינו מחסר[4] את ממון חבירו: הקפדת הבעלים קובעת האם המשתמש הוא גזלן "רשע", או שואל "צדיק".

אפשרויות ההיתר

כיון שעוסקים אנו בשימוש ללא ידיעת הבעלים, כיצד ידע המשתמש האם הבעלים מקפידים או לא?

שלוש אפשרויות מצינו בהלכה, בהן יכול המשתמש להניח שהבעלים אינם מקפידים:

• כשיודע על כך בבירור על סמך היכרות מוקדמת עם הבעלים.
• כשמדובר על שימוש לצורך מצוה, ואין בשימוש זה חיסור ממון, או סבירות לכך.
• כשהחפץ הוא מסוג הדברים שאף אחד אינו מקפיד על שימושו, כי אין אפשרות שהחפץ יינזק, גם במקרה שייפול על הקרקע וכיוצא בזה.

הצד השווה בכל האפשרויות הוא שהבעלים אינם מקפידים על השימוש, ולכן, כשאינם נמצאים שם, מותר לאדם להשתמש גם ללא קבלת רשות מפורשת מהבעלים על כך (אך אם הם נמצאים שם, עליו לבקש מהם רשות, ולא לסמוך על אומדן הדעת שאינם מקפידים).

כשמדובר בחפץ שהופקד אצל אדם לשמירה, הדין שונה: ישנם פוסקים הסוברים שהתורה אסרה על האדם "לשלוח יד" ולהשתמש בפקדון, גם באופן המותר לאדם אחר שאינו שומר. אדה"ז כותב למעשה שיש לחוש לדיעה זו.

צורך מצוה או רשות

קודם שניגש לדוגמאות פרקטיות, נרחיב את ההסבר על שלושת האפשרויות הנ"ל, באמצעות חידוד ההבדל בין שימוש לצורך מצוה לשימוש סתמי:

כשרוצים להשתמש בחפץ לצורך מצוה, די בכך שהשימוש אינו מחסר את החפץ, וכן אין חשש קרוב לנזק בשימוש זה. אדם המתעטף בטלית אינו מחסר אותה, וכן אין חשש קרוב שהיא תקרע בהתעטפות זו.

עדיין ישנו חשש רחוק שיהיה נזק, כגון שחוטי הציצית ייתפסו בין המשענת לכיסא וייקרעו, או שהטלית תתלכלך מכוס קפה של מאן דהו. למרות זאת, כיון שמדובר על שימוש לצורך מצוה, אומדים אנו את דעת האדם שמסכים הוא לשימוש זה, ולא מקפיד על נזקים רחוקים שאינם מצויים (אפשרות ב הנ"ל).

שונה הדבר כשמדובר על שימוש שאינו לצורך מצוה, במקרים אלו אומדים את דעת האדם שמקפיד הוא גם כאשר ישנו חשש רחוק לנזק. כגון: כל חפץ שאם ייפול על הרצפה עלול להישבר או להינזק, מסתמא מקפידים הבעלים על שימושו, ואסור להשתמש בו ללא היכרות מוקדמת עמם[5].

רק כאשר אין חשש כלל שהחפץ יינזק, כגון שעשוי הוא מחומר חזק או רך שלא יארע לו כלום אם ייפול, או כשמדובר במקום עם שטיח עבה על הרצפה, ואין שום חשש לנזק, במקרה זה, אומדים אנו את דעת הבעלים, שאינם מקפידים על שימוש שאינו מחסרו ולא יכול לגרום לו שום נזק[6] (אפשרות ג הנ"ל).

יוצא אם כן, שאין הבדל עקרוני בין שימוש לצורך מצוה או לא, כי בכל מצב מותר להשתמש רק כאשר הבעלים אינם מקפידים, אלא שלגבי מצוה הקפדתו של האדם פחותה יותר.

היכרות מוקדמת

כשישנה היכרות מוקדמת עם הבעלים, ויודע המשתמש בבירור שאינם מקפידים, יהיה מותר השימוש בכל מצב, גם כאשר ישנו חשש קרוב לנזק. כי כל עוד אין חיסרון ודאי, העיקרון הוא ההקפדה בלבד, ולכן במצב זה שאין הקפדה – מותר להשתמש (אפשרות א הנ"ל).

עם זאת, כשהשימוש עצמו מחסר את החפץ, גם אם הרוצה להשתמש מכיר את הבעלים ויודע שאינם מקפידים על כך, אסור לו להשתמש, כי אסור לחסר את ממון הזולת ללא רשותו, גם כשבוודאי אינו מקפיד (כפי שהבאנו בתחילת המאמר).

כניסה ל"טריטוריה" של חברו

היבט נוסף שיש לתת עליו את הדעת, הוא, האם אדם מסכים שייכנסו לשטחו הפרטי, או יראו את ענייניו האישיים.

דוגמה לדבר מצינו לגבי כניסה לסוכת השכן ללא רשות. אמנם, נוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו, אך הדבר מותר רק כשאינו נמצא בסוכה, אך הנכנס לסוכה בהיחבא, כשבעל הבית שם ואינו רואהו (כגון בסוכה גדולה וכדומה), מקפיד הוא שלא יראה את אכילתו ואת עסקיו בלי ידיעתו[7].

מדור לדור, נושא ה"פרטיות" צובר תאוצה, ואם בעבר היו אנשים "קופצים" לבקר איש את רעהו בטבעיות, הרי בימינו ביקור פתאומי בבית החבר אינו מקובל, ואף גובל בחדירה לפרטיות. [על פי זה, לכאורה, אף דין הכניסה לסוכת חברו, עשוי להשתנות בזמננו, בפרט לגבי סוכות הסגורות בדלת או בבד עם רוכסן, ויתכן שאין לאדם להיכנס אליהם ללא רשות מבעל הבית, או ידיעה שאינו מקפיד, גם כשבעל הבית אינו נמצא שם].

אשר על כן, כל ההיתרים הנ"ל להשתמש בחפצי חברו, מוגבלים למקרים שהחפץ אינו מונח בתוך ה"טריטוריה" של החבר, כמו ארונו או תיקו ועוד, אלא מונחים בשטח ציבורי, כגון על שולחן בבית הכנסת, בחדר המדרגות וכדומה. לחילופין, ניתן להעמיד זאת במקרים שהאדם נכנס ברשות לבית חברו, כגון חתן בבית חמיו, או אורח בבית מארחו, ורוצה להשתמש בחפץ כלשהו בלי ידיעת בעל הבית.

דוגמאות למעשה:

ניתן כעת כמה דוגמאות, אך נזכור שוב, שהעיקרון הוא הקפדת הבעלים, ולכן שונה הדבר מעיר לעיר ומקהילה לקהילה. הנכתב להלן הוא רק על פי אומדן והערכה של המקובל במחננו, אמנם, אם יודע האדם שבקהילתו או במקומו ההנהגה היא שונה, יש לו לנהוג על פי המקובל במקומו.

קריאת העיתון של השכן

לפי הכללים שלמדנו לעיל אסור לעלעל בעיתון של השכן, כי מקפיד הוא על כך מכמה סיבות:

• ישנו חשש שייגרם נזק, כי עלול הקורא לקרוע בטעות דף במהלך קריאתו (גם אם החשש רחוק, אסור הדבר בשימוש שאינו מצוה).
• הבעלים שילמו טבין ותקילין על העיתון, ומפריע להם שאדם אחר קורא את כולו בלי לשלם מאומה, ובעצם נהנה על חשבונם[8].
• אם העיתון מונח בתוך תיבת הדואר, והקורא פותח את דלת התיבה ומוציאו משם, יתכן שמקפידים הבעלים על כך שחדר לשטחם הפרטי.
• בוודאי שאסור לפתוח את כיסוי הניילון של העיתון, כי אנשים מקפידים על כך.

"הצצה" בעמוד הראשי של העיתון

הרוצה רק להעיף מבט בעמוד הראשי של העיתון, נראה שאין מקפידים על כך, ומותר הדבר, כל עוד אינו מוציא את העיתון מתוך תיבת דואר סגורה, ואינו פותח את הכיסוי שלו. גם אם העיתון מונח הפוך (על תיבת הדואר או על הרצפה) ומרים הוא והופכו כדי להסתכל בו, אין כל החששות שהבאנו לעיל, כי אין חשש לנזק כשאינו מעלעל בדפי העיתון, וכן אין הוא נהנה על חשבון השני, כי גם בחנות אפשר להחזיק ולהסתכל בעיתון בלי לשלם.

שימוש בעגלה של השכן

בדרך כלל, העמסת שקיות קנייה על גבי עגלה, גורמת לבלאי מוגבר שלה, והגיוני שאדם יקפיד על כך, כמו כן עלולים להיות נזקים אחרים, כגון אם תפול העגלה במהלך ה"הובלה".

נוסף על כך, כפי שראינו לגבי טלית של חברו, ההיתר להשתמש הוא רק באותו מקום שהטלית נמצאת בו, על אף שמדובר לצורך מצוה. כל שכן, כשמדובר על דבר הרשות, שאסור יהיה לקחת את העגלה מחדר המדרגות ולהעלותה במדרגות מקומה לקומה, ובעצם להוציאה ממקומה.

שימוש במטען

עקרונית, שימוש במטען אמור להיות אסור, כי יש בו חשש רחוק של נזק, במקרה שהמכשיר יפול וימשוך את המטען יחד איתו מהשקע וכדומה. אמנם, נראה שהדבר תלוי במנהג אותו מקום. ישנם מקומות רבים, כמו כולל אברכים או מקום עבודה שמקובל להשתמש במטענים שהשאירום הבעלים מחוברים לשקע. לכן, אם באותו מקום מקובל לעשות זאת, מסתמא חשבו על כך הבעלים כשהשאירו שם את המטען[9].

שימוש בטלית ותפילין של חברו

מעיקר הדין מתירה ההלכה להשתמש בטלית או תפילין של חבירו בלי ידיעתו, בתנאי שלא יוציאם מהחדר בו הם נמצאים, ואם היו מקופלים, יקפלם לאחר מכן.

אמנם, יש פוסקים שכתבו שבימינו מקפידים על כך, בפרט לגבי טלית, שעלולה לצבור לכלוך מחמת הזיעה.

למעשה, הדבר תלוי באופי המקום והקהילה. ונראה שבקהילות חסידיות מסוימות ישנה הקפדה פחותה מקהילות אחרות, ובפרט שהמזגן בזמננו עובד כמעט ללא הפסקה, ואין חשש כל כך לזיעה.

שימוש במגבת לניגוב ידיים

מסופר בגמרא[10] על כוס כסף שנעלמה למר זוטרא חסידא, כשראה תלמיד מנגב את ידיו בבגדו של חברו, העריך שהוא הגנב, כי לא אכפת לו מממון חברו[11]. מכאן שבוודאי אין לנגב בבגד של החבר.

גם כשמדובר במגבת שעשויה לכך, הרי כל ניגוב וניגוב מקרב את הזמן שהמגבת תצטרך כיבוס[12], ועל כן לא ניתן להגדיר את הניגוב, כשימוש שאף אחד אינו מקפיד על כך.

אמנם, הרוצה ליטול ידיים בהידור כמנהג חב"ד, וחפץ לקחת את מגבת חברו, רק כדי לאחוז את הספל במהלך הנטילה, נראה להתיר כשמדובר במקום של אנ"ש, כי אין המגבת מקבלת רטיבות כל כך מאחיזה זו, וכיון שעושה זאת עבור מצוה[13], מסתמא אין מקפידים על כך.

* עם תכנים תורניים, מקצועיים וכדומה, המותרים לקריאה על פי ההלכה.

[1] ב"ב פח ע"א. ב"מ מא ע"א, מג ע"ב.

[2] שוע"ר יד, ט. וש"נ.

[3] לדוגמה: רבים נתחבטו בנוגע לגדר החיוב לקפל את הטלית לאחר השימוש. בדברי אדה"ז מוסבר הדבר בפשטות: "דאם לא יקפלנה יקפיד בעל הטלית, והוה שואל שלא מדעת דנקרא גזלן", דהיינו, אף שמדובר על שימוש לצורך מצוה, ברגע שהאדם חורג מההסכמה המשוערת של הבעלים, ומשתמש באופן שהבעלים מקפידים עליו – נקרא הוא גזלן.

[4] חילוק זה עולה מהקבלת שני דינים שכותב אדה"ז בהלכות מציאה ופיקדון: בהלכה ד לגבי פרדס, כותב שאסור לאכול שלא בידיעת הבעלים, גם אם "ישמחו ויגילו" כשישמעו על כך. ואילו בהלכה כח כותב שאם ידוע לו בוודאי שהבעלים אינם מקפידים – מותר להשתמש. כתבו על כך רבים (ראה פתחי חושן ???) שההבדל בין שני הדינים הוא האם ישנו חיסרון בחפץ, או שמדובר בשימוש ללא חיסרון.

לענ"ד אדה"ז מתייחס לכך במפורש, שכותב בקו"א סק"ד: "ולא שייך כאן שלא מדעת", דהיינו אין בעיה בכך שמשתמש ללא ידיעת הבעלים (כמו בפרדס), "כיון שהקרן קיימת" – אין חיסרון בגוף החפץ. ומביא על כך ראיה מספר תורה, שהגמרא חשבה להתיר [לכן הציטוט הוא "מהו דתימא וגו'", ודו"ק] שימוש בו שלא בידיעת הבעלים, ואסרה רק בגלל חשש קרוב לנזק, משמע שהשימוש עצמו מותר גם שלא בידיעת הבעלים, כיון שהקרן קיימת.

[בדפוסים הישנים נכתב "ולא שייך כאן של"מ", וההסבר הוא בפשטות כנ"ל. אך בדפוסים שלאחמ"כ הוסיפו "ולא שייך כאן משום שואל שלא מדעת", מילים אלו משוללות הבנה לכאו', כי "שואל" תמיד אינו מחסר את הקרן, ומהי תשובת אדה"ז ש"הקרן קיימת"?

בדפוסים מאוחרים יותר (מהדורות תשע"א, תשע"ה, תשע"ז), שינו את הניסוח לגמרי, וכתבו "ולא שייך כאן שליחות [יד]". גם ניסוח זה מוקשה, כי הסבר זה שאין שליחות יד כשאינו מחסר את הקרן, כבר כתב אדה"ז בפנים: "אם אינו מוציאו לגמרי אלא שמשתמש בו . . ואין הפקדון נפסד ומתקלקל כלל בתשמיש זה אין בו משום שליחות יד אלא משום שואל שלא מדעת", ומה מוסיף בקו"א? כמו כן, לשתי הגירסאות הנ"ל אינו מובן מהו המקור מספר תורה, משא"כ להסבר הראשון א"ש כנ"ל.

וצ"ע מנין לקחו את הגירסה החדשה, ומדוע לא השאירו את הגירסה המקורית בסוגריים עגולים כנהוג, וישפוט הקורא לבדו].

[5] מדיוקי הלשונות וההבדלים בין הלכה כ"ז והלכה כ"ח, עולה שהחילוק בין צורך מצוה או רשות, הוא שלצורך מצוה מותר כשיש חשש רחוק לנזק, ובדברי רשות רק כשאין חשש אפילו רחוק לנזק, ואילו כשיש חשש קרוב לנזק, אסור גם לצורך מצוה, כי הבעלים מקפידים על כך.

[6] שוע"ר הלכות מציאה ופקדון הכ"ח, והלכות שאלה ה"ה. והנה, אדה"ז (או המהרי"ל) מציין בהלכות שאלה שם את המקורות לשני דינים אלו (כשהבעלים אינם מקפידים, כשאין חשש הפסד כלל): סמ"ע סי' רצב, ושטמ"ק בשם הריטב"א, ובדפוסים החדשים כתבו: סמ"ע ס"ק מה, ושטמ"ק ב"מ דף כט, ב בשם הריטב"א (ועד"ז בהלכות מציאה ופקדון שם).

והנה, בעבר נתקשיתי מהו מקורו של אדה"ז לשני דינים אלו, והלא הפוסקים שם עוסקים בשימוש לצורך מצוה? בסמ"ע מדובר על שומר שהפקידו אצלו ספרים, ובשטמ"ק מדובר על שימוש בטלית של חברו. ואילו אדה"ז פוסק את שני הדינים לגבי שימוש לדבר הרשות.

אך לאחר עיון מצאתי שציונים אלה כנראה אינם נכונים, וכוונת אדה"ז לסמ"ע ס"ק ד (כמצויין בדפוסים החדשים על הקו"א) – שם כותב גם לגבי דבר הרשות, שאם הבעלים אינם מקפידים, אין המשתמש נקרא גזלן. וכן כוונתו לשטמ"ק ב"מ דף מא, א בשם הריטב"א, שם כותב מפורשות, שכשאין חשש רחוק לנזק מותר להשתמש אף לדבר הרשות. והמעיין בדברי הריטב"א שם יראה ברור כיצד תוכן דברי אדה"ז כתובים שם אחת לאחת. וא"ש הכל.

[7] שוע"ר תרלז, ט (מט"ז שם סק"ד. והאליה רבה מחמיר אף כשאינו נמצא בסוכה, שמא בעל הבית ירצה להיכנס באמצע אכילת הנכנס).

[8] אמנם על כך נאמר "זה נהנה וזה לא חסר – פטור", אך דין זה הוא רק לגבי תשלום לאחר ההנאה, ולכתחילה אסור ליהנות גם כשהשני אינו חסר אך מקפיד על כך. בפועל, המציאות מוכיחה שאנשים מקפידים כשאחרים נהנים על חשבונם.

[9] במכ"ש מחיסור ממון חבירו, שמותר כשהמנהג כך (ראה במאמרנו הקודם, וש"נ).

[10] ב"מ כד ע"א.

[11] ואכן כפתו והודה על כך.

[12] ראה גמ' לגבי כתם וכיבוס, וראה נתיבות ארוך

[13] אף שאין מדובר במצוה ממש, אלא רק ב"הכשר מצוה", הרי יתכן שאין מקפידים על כך אפילו בדבר הרשות.

כמו כן, יש שהביאו הוכחה מעניינת לכך שגם בדבר שאינו מצוה ממש, אומרים "ניחא ליה לאיניש": לגבי טלית, פוסק אדה"ז (סימן יד סעיפים ה, יא) שאין חובה לברך על טלית שאולה שלא מדעת הבעלים, אך אם רוצה יכול לברך, כפי שאשה יכולה לברך. לפי זה יוצא שבהתעטפות זו אינו מקיים מצוה שהיא חובה עליו, אלא כעין מצות רשות, ובכל זאת אומרים על כך "ניחא ליה לאיניש", בפרט שמצות ציצית מלכתחילה אינה מצוה חיובית כידוע, ואכמ"ל.