האם גם בהתחייבות בבית הכנסת עוברים משום "בל תאחר"?

נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה 'תשמור' זו מצות לא תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה.

כתבו הפוסקים שבקופת צדקה המוצבת בבית, אם היא שייכת למוסד כלשהו וישנו אדם הממונה על איסוף קופות הצדקה מן התורמים, אין עוברים משום "בל-תאחר" כל עוד לא בא האחראי; אולם בקופת צדקה שאינה מיועדת למטרה מסוימת וכשמצטבר שם סכום כסף, נותן ממנה למטרות צדקה מזדמנות, או שייחד את הקופה למטרה מסוימת ביזמתו, ראוי שיאמר שאינו מתכוין להקדיש את המעות לצדקה עד שיבואו לידי המקבל.

סכום כסף שהתכוון לתתו לצדקה ואין לפניו נזקקים התובעים צדקה בעת ההתחייבות, אין חיוב לחפש אחר עניים ולתת להם, ואפילו אם ישנה מטרת צדקה כלשהי אינו מחויב לתת עבורה את כל הסכום שהתחייב, אלא יכול לתת חלקו ולהשהות את המשך תרומתו להזדמנות אחרת, לטובת מוסדות צדקה נוספים. אבל אם אין לו כוונה לשמור את הכסף בעבור מגביות עתידיות, אינו יכול לעכב את הצדקה ברשותו סתם אלא עליו לתתם לנזקקים הפונים אליו.

איסור בל תאחר הוא לא רק בנדרי צדקה לעניים, אלא בכל מטרות צדקה, כגון הנודר לבית הכנסת או לשאר מוסדות, ויש לשלמו מיד. ועל כן נפסק להלכה שיש להזהר שלא להשתמש בלשון של נדר, גם כשמעוניין להתחייב לצדקה כגון בימים הנוראים. ואפילו אם נותן סכום קבוע לצדקה בכל יום, טוב שיאמר "בלי-נדר", ומובן שאמירה זו אינה פוטרת מחיוב, שכן ההלכה היא שאפילו המחליט במחשבתו לעשות טובה לחברו ויכול לעשותה עליו לקיים החלטתו.

סכום כסף שייחדוהו לצדקה ועדיין לא באו לידי העניים או למוסד הצדקה, יכול לתתם בהלוואה בין עבורו ובין לאדם אחר, ובלבד שיהיה נאמן, וינהג במעות אלו כבמעותיו שלו. ומיד כשיבואו עניים לפניו יפרע את ההלוואה ויתן להם את הצדקה, בכדי שלא יעבור על איסור "בל-תאחר". ואפילו אם הלווה את המעות לעני, ובאו עניים אחרים לפניו, צריך הלה לפרוע את חובו, כיוון שהוא נדר לצדקה, ולא להלוואה. אלא שאם אין באפשרות הלווה לפרוע חובו לקופת הצדקה, אין המלווה חייב לפרוע את חובו של הלה מכיסו הוא, אולם אם ידע מראש שלא ניתן לסמוך על הלווה שיפרע חובו, כיוון שנהג שלא כדין בכספי צדקה, יש אומרים שעליו לשלם מכיסו.