האם ישנה סכנה בשינת אדם יחידי בבית?

נאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". ונפסק להלכה שכל דירת אדם, שניתן לעלות על גגה, ומשתמשים בגגה, חייב להציב לגגה מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) לפחות, כדי שאם ייפול עליה אדם תשמש לו כמשענת לבל ימעד חלילה. דנו הפוסקים, לגבי ברכה על עשיית המעקה- יש שהביאו את דברי הראשונים לפיהם מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה", שכן במצווה זו התורה נתנה הוראה מעשיית לעשות מעקה, אלא שלמעשה לא נהוג לברך, כיון שלא משתמשים בפועל בגג.

אסרו חכמים לאדם לגדל כלב רע ואם יש צורך בהחזקתו לשם הגנה ושמירה מותר לגדלו, אך אסור לתת לו להסתובב כשאינו קשור, ואפילו אינו נושך אלא נובח בלבד, וחכמי האמת הזהירו ביותר בחומרת איסור גידול הכלבים. עוד אסרו חכמים להניח בביתו דברים העלולים לסכן את האחרים, ועל כן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "צער בעלי-חיים", ובפרט כאשר הם מסוכנים לסביבה. כמו כן מותר להמית חרקים המפריעים לניקיונו ומזיקים למוצרי המזון בבית, ויש שכתבו שראוי לעשות זאת בצורה עקיפה כגון באמצעי הדברה שונים ולא בידיו ממש בכדי שלא תדבק בו מדת אכזריות.

אמרו חכמים ש"ברית כרותה לשפתיים", ועל כן אסור לומר דבר פורענות על אדם מישראל, וכן צריכים ההורים להיזהר שכשמדברים עם ילדיהם ומזרזים אותם דרך מורא שלא יזכירו דברי פורענות, וכותב אדה"ז שלא יוציאו מפיהם משפטי אזהרה מדבר טמא כגון "חתול או כלב ייקחוהו" כיון שישנם מזיקים ששמותם כשמות בעלי החיים הטמאים ההם, ושמא יזיקו חלילה בגופו או בנשמתו, ועל כן צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.

הזהירו חכמים ואמרו שחמורה הסכנה מן האיסור עד שאפילו במקרים שהקלו הפוסקים באיסורים, הרי שבדבר סכנה מחמירים. והרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת-נפשות. וכתבו הפוסקים שאין חילוק בין אם הסכנה היא טבעית או סגולית, ולכן יש להיזהר מכל הדברים שעשייתם או אכילתם ושתייתם מסוכנת, כגון מאכלים ששהו תחת המטה, וכן שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהן הלילה. כמו כן לא ייתן אדם מעות בפיו שמא יש עליהן מעט זיעה, וגם מפני שיד הכל ממשמשת בהן ושמא נגעו בהן חולים המדבקים.

הזהירו חכמים שלא להיכנס למקום סכנה כגון לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה או ללכת בשאר מקומות הסכנה, וכן אסור לעבור בנחל שמימיו רודפים אם המים מגיעים למעלה ממתניו; אודות היציאה לדרך בלילה אמרו חכמים "לעולם . . יצא אדם בכי-טוב", כלומר שיש להשתדל להעדיף לצאת לדרך באור-יום, וכתבו הפוסקים שכיום כשאין חשש מפני המזיקים וכן הדרכים מסודרות ומוארות, מותר לצאת אף בלילה. ובנסיעות ארוכות מעיר לעיר בלילה, הורה הרבי שיעמדו לנוח בכל שעה למשך זמן מה (לערך 10 דקות).