הנודר לצדקה במחשבתו, האם חייב לקיים נדרו?

על דיני קדשים אמרו חכמים: "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". כלומר, עצם האמירה בלבד שאדם נודר, נחשב כאילו נמסר הנדבה להקדש. ודנו הפוסקים האם עיקרון זה נאמר אף לעניין נדרי צדקה. לדעת הרמ"א דין זה נאמר דווקא לעניין נדרי קדשים, ולא לעניין צדקה. אולם, יש שכתבו להחמיר כדעות הסוברות שאף בצדקה קיים דין זה. אלא שדנו הפוסקים לדעת המחמירים, האם כל האמור הוא רק בהתחייבות שהוציא בפיו, ולא בנדרים החלים במחשבה, שכן, מחשבת הלב יכולה ליצור חיוב של צדקה, אך אינה יכולה להעביר את הכסף לרשות אחרת. או שמא עליו בכל זאת לקיים את נדרו.

נאמר: "ייראוך עם שמש", ודרשו חכמים שמצווה להתחיל את תפלת שמונה-עשרה אחר הנץ החמה. על-אף שמעיקר הדין זמן תפילת שחרית מתחיל מעלות-השחר, ומי שהתפלל משעה זו יצא ידי-חובתו, עם זאת, לכתחילה מצווה להתפלל רק לאחר הנץ החמה. ובשעת הדחק, כגון, היוצא לדרך ולא יוכל להתפלל אחר כך, יתפלל לאחר עלות-השחר. ודנו הפוסקים האם תפילה בציבור עדיפה מתפילה לאחר הנץ; יש שכתבו שתפילה בציבור עדיפה, אולם אם על-ידי הדחייה עלול היחיד לאחר את תפילתו או לשכוח אותה, יתפלל בציבור אף אם זה קודם הנץ. ויש שהעדיפו תפילה לאחר הנץ, אלא שישמע את המניין ויתפלל אח"כ לאחר הנץ ביחידות, וכך משמע מאדמוה"ז שיש תמיד להעדיף תפלה בזמנה ולא לפניה.

אמרו חכמים: "כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה". כלומר, האוכל מאכל עיקרי ומאכל משני, עליו לברך רק על המאכל העיקרי את הברכה המתאימה לו, ובכך פוטר את המאכל המשני מברכה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות ברכת הגלידה המוגשת בגביע וופל, האם עליו לברך "שהכל" משום שהגלידה היא העיקר, או "מזונות" כברכת הגביע. ולמעשה יש לחלק בין סוגי הגביעים ומטרתם, גביע שאינו ממותק הנמכר בנפרד מהגלידה, מטרתו בדרך כלל רק להחזיק את הגלידה, אין מברכים עליו אלא נפטר בברכת "שהכל" של הגלידה. אולם גביעים ממותקים, הנמכרים יחד עם הגלידה שבתוכם, נחשבים כעיקר ומברכים רק עליהם "מזונות".

על חוטי הציצית נאמר "פתיל תכלת" ופרשו חכמים, שהחוט צריך להיות מכמה חוטים שזורים יחד כעין פתילה אחת. וכיוון שחוטי הציצית צריכים להיות שזורים, הובא בשלחן ערוך שלכתחילה יש לקשור את ראשי החוטים בכדי שלא ייפרמו. ובארו זאת הפוסקים, שאין בקשר זה משום "בל תוסיף", היות ואין כוונתו להוסיף על הקשרים אלא שלא יתפרקו כלל. ויש מהאחרונים שהציעו להימנע מכך ולהדביק את ראשי החוטים. אך דעת אדמו"ר הזקן שיש שאינן נוהגים כן מפני שאינם רוצים להוסיף על ה' קשרים, ובפרט כאשר החוטים שזורים יפה, שהרי לא מצוי כלל שיתפרקו.

נאמר: "חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא". ודרשו חכמים שכשהגיע זמן תפילת שחרית, אסור לאדם להקדים לפתח חברו לומר לו 'שלום', מפני שהתפלה היא במקום קרבן, ומי שמקבל פני חברו קודם שמקבל פני שכינה בתפילה, הוא כמו ההולך להקריב בבמה במקום במקדש, וכן משום שמראה בכך שמכבדו יותר מה'. וכשהגיע לבית חבירו, מותר לומר לו 'בוקר טוב', אבל לא 'שלום', שהוא משמותיו של ה'. וכשפגשו ברחוב או בבית-הכנסת, רשאי מן הדין לברכו ב'שלום', אבל נהגו להקפיד ולומר בלשון אחר לרמז שאסור להתעכב בדברים אחרים עד אחר התפילה. ויש מקילים להשכים לפתח חבירו אחרי ברכות-השחר ולשאול בשלומו, אך למעשה פוסק אדמוה"ז להחמיר אף בכך.