השומעים ברכה, האם עליהם לענות "ברוך הוא וברוך שמו"?

בסיום הברכות חייבים השומעים לענות "אמן", גם מי שיוצא יד"ח בקידוש זה; אך בדיעבד, אם לא ענה אמן, אף על פי כן יצא ידי חובתו. אחר ברכת המקדש, המסובים אינם צריכים לברך "בורא פרי הגפן " על הטעימה מיין הקידוש, אלא, כשם שיוצאים ידי חובת קידוש בשמיעה מהמקדש, כך נפטרים גם מלברך "בורא פרי הגפן" בשמיעה מהמקדש.

מי שאינו מקדש בעצמו אלא יוצא ידי חובתו בשמיעת הקידוש מאחר, מן הדין אינו מחוייב לטעום מן היין. ומצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של הקידוש. ולשם כך די בטעימה ואין צורך בשיעור של "מלא לוגמיו" לכל אחד.

אף שתקנו חכמים כזכר לנס המן, לברך בסעודות השבת על שתי חלות "לחם משנה". אין חובה שכל אחד מהמסובים יברך בעצמו על "לחם משנה", אלא יכול לשמוע אדם אחר המברך המוציא על שתי ככרות, ויוצא בזה ידי חובתו, והיוצאים ידי חובת "לחם משנה" יטעמו מאחת הככרות שבירך עליהן הבוצע; ואפילו אם השומע עדיין לא נטל את ידיו ושמע את הברכה על ה"לחם משנה", יצא ידי חובתו ויטול ידיו אח"כ ויטעם מן הפת.

לאחר שסיים המברך את ברכת המוציא לא יבצע עד שיכלה עניית אמן מפי רוב העונים. על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים (בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך), ואח"כ ייתן מן הפת למסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי שאינו אוכל בעצמו מן הפת, אינו יכול לברך המוציא כדי להוציא את האוכלים ידי חובתם, ואפילו אם אינם יודעים לברך בעצמם.

מן הדין, המסובים אינם צריכים לברך "המוציא", אלא, כשם שיוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה מהבוצע, כך יכולים לצאת בשמיעה ממנו גם מחובת ברכת הנהנין. אבל אף על פי כן המנהג למעשה הוא, שכל אחד מברך בעצמו "המוציא".