כיצד מסבירים לילדים את משמעותו של "ראש השנה לאילנות"?

שבת פרשת בשלח מכונה "שבת שירה", על שם קריאת שירת הים בפרשה זו. כאשר קוראים בתורה את שירת הים, נוהגים כל הציבור לעמוד. במספר מקומות בשירת הים ולפניה מסיים הקורא את הפסוק בנעימה מיוחדת: בפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" השני, בפסוק "ובמשה עבדו", בסיום כל פסוק בשירה שנאמר בו שם ה', (וכן בפסוק "נהלת בעזך אל נוה קדשך"), וכן בשירת מרים (בפסוק שנאמר בו שם ה'). בסיום הפרשה, בפסוק "אמחה את זכר עמלק", מנהגנו לקרוא את המלה "זכר" פעמיים, בפעם הראשונה האות ז' בניקוד סגול, ובפעם השניה בניקוד צירה.

נוהגים לאכול בשבת שירה "שווארצע קאשע" . יש התולים זאת בין היתר במנהג (שהי' קיים) לחלק לילדים 'קאַשע' שיחלקו לציפורים בשבת שירה ולספר להם שבקריעת ים-סוף, שרו הציפורים בשעה שמשה וישראל, אמרו שירה, והילדים העניקו לציפורים מפירות הים. ועל כן נהוג לקבץ את ילדי ישראל ולספר להם את סיפור קריעת ים סוף, ועל כך שילדי ישראל קטפו פירות מהאילנות שצמחו בקרקע הים והאכילו את הציפורים שהצטרפו לשירת בני ישראל, ובכך לנטוע בלב הילדים מדה טובה של רחמנות על בעלי חיים, "ורחמיו על כל מעשיו".

לגבי עצם נתינת מאכל לציפורים בשבת, אסרו חכמים לתת מאכל בשבת לבעל-חי ש"אין מזונותיו עליך". וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בע"ח שיש להם בעלים והנם תלויים במזון שיסופק להם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'. ועל כן למעשה בשבת שירה נמנעים מלתת לעופות (שאין מזונותיהם עליך) מאכלים, אך בכדי לקיים את המנהג בשבת שירה יש לספר לילדים אודות המנהג וטעמו כפי שהוזכר בהלכה הקודמת.

אמרו חכמים: "ארבעה ראשי שנים הם . . בשבט, ראש השנה לאילן . . בחמישה-עשר בו", משום שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ומעת זו מתחילה צמיחת הפרי; משמעותו ההלכתית של ראש-השנה לאילנות היא קביעת שנת היבול של העצים לעניין שנות ערלה, וכן בכדי לדעת מתי היא השנה הרביעית בה יש קדושת "נטע-רבעי" הנאכלים בקדושה בירושלים, (וכיום פודים את קדושת הפירות בכסף), ואף לעניין קדושת שביעית. וכן לעניין מצוות מעשר התלוי בשנים, שכן, בחלק מהשנים מפרישים "מעשר-עני" לעניים, ובחלק מפרישים "מעשר-שני". ובכדי לדעת לאיזו שנת מעשר שייכים פירות העץ, נקבע "ראש-השנה לאילנות", כך שפירות שיצמחו אחריו (לאחר שחנטו) שייכים למעשה לשנת המעשר החדשה. ופירות א"י שנוהג בהם קדושת שביעית אינם חייבים בתרומות ומעשרות.

ביום חמשה עשר בשבט אין אומרים תחנון, ואף לא במנחה שלפניו. אין מתענים בחמשה עשר בשבט. גם חתן וכלה ביום החופה אינם מתענים, אלא מקדימים ומתענים ביום שלפניו. יש להוסיף בצדקה בחמשה עשר בשבט. כמו כן, נוהגים ללמוד ולחזור ענין בתורה – מרבותינו נשיאינו או מהדורות שלפני זה – הקשור לתוכנו של היום.