הלכה יומית

נפסק להלכה שאין לתת מאכל למי שאינו מברך, משום "לפני-עיוור". עם-זאת כתבו הפוסקים שהטוב ביותר הוא לכבדו במאכל או משקה בפנייה אליו: "בבקשה, תאמר ברכה", ומן הסתם יתעורר מעצמו לברך. אולם אף במקרה שידוע כי הבקשה ממנו לברך תתקבל בכעס ובעלבון, מותר לתת לו, בכדי שלא לרחקו חלילה, וכן מותר להזמינו לאירועים במטרה לקרבו, וודאי שאין בזה "לפני-עיוור לא תתן מכשול" אלא אדרבה, הצלתו ממכשול.

על-אף איסור קריאת פסוקים מן המקרא בעל-פה, הכהן הגדול ביום הכיפורים היה קורא בבית-המקדש בספר ויקרא ובספר במדבר, כשאת הראשונה קרא מספר-התורה ואילו את השנייה בעל-פה, בכדי שלא להטריח את הציבור בהמתנה עד שיגללו את ספר-התורה. וכן נפסק להלכה שאין גוללים את ספר-התורה בציבור. כמו-כן כתבו הפוסקים שאין לגלול את ספר-התורה לאמצעו בכדי להקל את הגבהתו מפני טורח-הציבור שימתינו עד שיגמור לגלול, אלא אם אי-אפשר אחרת. במדה והוציאו מארון-הקודש ספר-תורה שאינו ממוקם בקריאה של אותו היום, דנו הפוסקים האם יש להחליפו בספר הנכון, ולמעשה במקרה זה יגללו את הספר שכבר הוצא למקום הקריאה, וכן כשישנו ספר אחד וקוראים שתי קריאות גוללים הספר, וימחלו הצבור על טרחתם מפאת כבוד ספר-התורה.

בין הדברים האסורים בשבת משום צובע הוא איפור הפנים, ולכן אסור לאשה להתאפר בשבת באיפור צבעוני או שקוף, ואפילו אם האיפור היה כבר קיים על פניה מערב שבת ומעוניינת היא רק לחזקו יותר אסור, שכן נחשב הדבר כגמר מלאכת הצביעה. כמון-כן אסור לאשה לאכול מאכלים הצובעים כגון רימון או סלק, בכוונה לצבוע את שפתיה, אולם אם אינה מתכוונת לכך אין לחוש לאדמומיות הנוצרת בשפתיים, משום שאין דרכה של אשה לצבוע שפתיה אלא בצבע המיוחד לכך.

בגמרא נשאלה שאלה אודות מי שנזכר בתום אכילתו שלא ברך ברכה-ראשונה האם רשאי להשלימה לאחר שסיים אכילתו. בתגובה על-כך השיב רב חסדא במשל: "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף"?! כלומר, האוכל בלא ברכה, יעבור על עוד איסור של "ברכה-לבטלה"?! ולמעשה נחלקו הפוסקים האם ברכה-ראשונה הנאמרת לאחר האכילה נחשבת כ"ברכה-לבטלה", יש שמדמים זאת לברכת-המצוות וסוברים שניתן לברך את הברכה-הראשונה רק קודם הנאה ולא לאחריה, אולם יש הסוברים שניתן להשלימן אף לאחר האכילה או השתייה, ולמעשה, הנזכר שלא ברך לאחר שסיים לאכול, טוב שיאכל עוד מעט מן המאכל ויברך עליו ובכך ייצא לכל הדעות.

מי שנצבעו ידיו בשבת מפירות או דם וכדומה, לכתחילה עליו לשטוף תחילה את ידיו ורק אח"כ לקנחם במגבת, בכדי שלא יצבע את המגבת, אף שצביעה זו מלכלכת ואינה מייפה כיוון שהיא נעשית על בד שרגילים לצובעו, הרי היא אסורה מדברי סופרים, ובפרט בבגד צבעוני שאינו מתקלקל בכך. ויש שהקלו בעת הצורך לנגב ידיים מלוכלכות במגבת, כיוון שכיום מלאכת צביעת הבגדים היא מקצועית, ונעשית באופן שאין צורך לחדש את צבעו של הבגד מזמן לזמן, ואדרבה צבעי הפירות או הדם רק מלכלכים את הבגד, ועל כן כיום אין בכך חשש של צובע בשבת. ובתחבושת או ממחטות נייר שאין רגילים לצובען כלל, מותר לכתחילה לנקות בהן דם או שאר צבעים.

כאמור על ברכות דרבנן חל הכלל "ספק ברכות להקל" ולכן לא יברך, אולם מי שאכל לחם לשובע, שחייב הוא בברכת המזון מן התורה, ומסופק הוא האם בירך, כיוון שספק דאורייתא לחומרא, לכן עליו לברך ברכת המזון מספק. אלא שכשמברך ברכת המזון מספק יברך יחד עמה אף את ברכת "הטוב-והמטיב", על אף שהיא מדרבנן, כיוון שתקנת חכמים היא שבכל פעם שמברך ברכת-המזון יברך ארבע ברכות.

נפסק להלכה כי אין צביעה באוכלים ובמשקים. ומשום כך מותר להוסיף ומותר להכין קפה או תה בשבת ואף להוסיף סירופ צבוע למים להכנת שתיה ממותקת, וכן מותר למזוג יין אדום לתוך יין לבן במטרה להאדימו למצות ארבע כוסות בליל הסדר, אף שע"י כך נצבעים המים או היין. וכתבו הפוסקים שמותר להוסיף תבלינים שונים במאכלים אף שצובעים הם את המאכלים, כיוון שגם צבע המאכל מוסיף בחביבותו.

אודות שיעור הזמן בו ניתן עדיין לברך ברכה-אחרונה אמרו חכמים שרשאי לברך כל עוד שאינו רעב מאותה אכילה. ולכן נפסק שהאוכל לחם לשובע רשאי לברך ברכת-המזון עד לרגע ששב להיות רעב, וכן אם שתה לרוויה או אכל פירות כל צרכו, כל עוד אינו צמא או תאב לאותם פירות, יברך. אבל אם אכל מעט ללא שביעה והפסיק, יברך מיד אחרי האכילה; ואם שהה בין 10- דקות ועד 72 דקות, יאכל שוב כשיעור ברכה כדי שיוכל לברך בלא פקפוק, ואם לא אכל שוב, לא יברך עוד. אולם בסעודות גדולות כגון התוועדויות או אירועי-שמחה, אף אם עבר שיעור עיכול מאז שאכלו את הלחם, כיוון שאכלו בינתיים, נחשב הכול סעודה אחת וניתן לברך בסופה.

אודות משקפיים שצבע הזגוגיות שלהן משתנה בשמש לכהות ובצל מתבהרות, דנו הפוסקים האחרונים האם מותר להרכיבן בשבת או שמא יש בהן משום איסור צובע, ולמעשה נטו הפוסקים להקל בזה כיון שאין הדבר דומה לצביעה במשכן שהייתה על ידי חומר ממשי הניתן על גוף אחר, כצביעת חוטי צמר בצבע תכלת. מה שאין כן בזגוגיות העשויות מחומר הרגיש לקרני אור ומשנה את צבען, אין דמיון לצביעה שהייתה במשכן. אולם כתבו הפוסקים להימנע משימוש בשבת בכוס החושפת תמונה כששמים בה מים חמים, וכן מקלונים המחליפים את צבעם המיועדים לבדיקות שונות ודומיהם, אין להשתמש בהם בשבת אלא במקום חולי או צורך גדול.

דנו הפוסקים האם מותר להשתמש בשבת באסלה בה מותקנת סבוניה צבעונית עם חומר חיטוי, הגורמת לצביעת מי האסלה. ולמעשה כתבו פוסקים רבים שהנמצא בבית אחרים או במקום ציבורי, כיוון שאין הוא מעוניין בצביעת המים, רשאי להשתמש בה ובפרט שהדבר כרוך בכבוד-הבריות, אולם בביתו הפרטי אין להשתמש במתקן זה בשבת, אלא אם-כן משמש הדבר לצורך בריאות ואין ברירה אחרת, אך ללא צורך-בריאותי יש להסירו מלפני השבת ואם שכח להסירו קודם השבת יסירנו בשבת כלאחר-יד.

נאמר בגמרא שמן הראוי היה לקבוע את פרשת בלק כחלק מקריאת-שמע, משום שנאמר בה "כרע שכב כארי וכלביא מי יקמנו" הדומה לפסוק "בשכבך ובקומך" שבקריאת-שמע, אולם למעשה לא צורפה פרשה זו לקריאת-שמע בשל הטרחה הכרוכה בכך, משום שאין להטריח את הצבור. יש הסוברים שאיסור זה עיקרו מן התורה ונכלל במצוות "אהבת-ישראל". ומצינו שמפני טורח-הציבור פעמים שקיצרו חכמים בתפילה, והקילו בדברים רבים נוספים מטעם זה. ודנו הפוסקים האם הצבור יכול למחול על טרחתם מפאת כבודם, ונטו להקל בכך. ומכל מקום ודאי אין להטריח את הציבור הרבה, אפילו כשמחלו על כבודם.

נפסק להלכה ששליח צבור רשאי להאריך בתפלתו בקולו הערב, אם אינו עושה זאת בכדי להתייהר בקולו אלא מתוך שמחה של הודאה לה' בנעימה, וכמבואר בתורת החסידות מעלתה של הנגינה בתפלה, ובפרט בשבת שיש להאריך ולהנעים בניגון הזמירות בתפלה. אולם זהו בתנאי שלא יאריך בתפלתו יתר על המדה מפני טורח הציבור. וכן יש להקפיד בשבת ויו"ט שלא להאריך בניגוני התפלה יותר מדי, בכדי שלא לאחר את זמנה של הסעודה.