הלכה יומית

דנו הפוסקים, לגבי נער שנעשה "בר-מצווה" בימי הספירה, האם ימשיך לספור בברכה, שהרי הימים שספר תחלה לא היו באותה דרגת חיוב, וחסר לו כעת ב"תמימות". ולמעשה נהוג שימשיך לברך. ומבאר זאת הרבי על פי הקביעה ההלכתית שאף בדבר שאין לו חשיבות עצמית ישנם מצבים המחשיבים אותו למציאות; וכך בספירת-העומר, כיוון שגם מתחילתן ספר את הימים שעל -פי התורה יש לספרן, נחשבים הימים שספר, ולכן לא נחסר לו ב"תמימות". ומטעם זה כשיבוא משיח באמצע הספירה, אף שרמת החיוב תעלה בדרגה נמשיך לספור בברכה.

החל מחצי השעה קודם השקיעה אסור לאכול פת או מזונות משיעור "כביצה" -54 גרם- עד שיספור ספירת-העומר, שמא ימשך באכילתו וישכח לספור. ואם התחיל לאחר השקיעה, צריך להפסיק לאכול עד שיספור. אך אם התחיל לפני השקיעה אינו חייב להפסיק מסעודתו ולספור. ויש מתירים לאכול לפני ספירת העומר גם אם הגיע כבר זמן הספירה, אם ממנה אדם או תזכורת אחרת שתזכיר לו לספור, או שיש לו מניין קבוע שבו מתפלל. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות וכן כל המשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", מותרים קודם הספירה ללא הגבלה.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ולמדו זאת מן האמור: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"; "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". יש לכבד בזימון את הגדול בחכמה ואם יש שם כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי. מתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול".

שבעה שאכלו לחם ושלושה שאכלו עמהם כ'זית' פירות או ירקות או אפילו שתו כשיעור 'רביעית' מצטרפים לזימון עשרה, אך לגבי צירוף שלישי שלא אכל לחם לזימון שלושה נחלקו הראשונים, ולמעשה לכתחילה יבקשו מהשלישי שיאכל עמהם לחם או לכל הפחות מיני מזונות, ובדיעבד גם אם אכל שאר מאכלים יזמנו עמו. שניים מתוך שלשה שסיימו סעודתם והשלישי טרם סיים, יפסיק בסעודתו ויענה לזימון, ורק לאחר "הזן את הכל" ימשיך לאכול. כמו כן חובתו של היחיד להמתין לרבים עד שיסיימו סעודתם, ואם נצרך לצאת ומאריכים בסעודה כגון בסעודת-נישואין, רשאי לברך לפני שמזמנים אך ראוי שיצרף אליו עוד שניים מן הסועדים לכל הפחות ויברך עמהם בזימון.

חיוב הזימון הוא רק כשיושבים השלושה יחדיו. ובחדרי האוכל בישיבות וכדומה, שכולם באים לאכול בשעה קבועה בחדר האוכל על דעת להצטרף, אף על פי שאוכלים בשולחנות נפרדים, מצטרפים כולם לזמן. אך במסעדות ובבתי מלון כשבכל שלחן סועדת משפחה לעצמה, אינם מצטרפים לזימון עם סועדים משלחן אחר, אלא אם ירצו לזמן ע"י צירוף סועדים אחרים יקראו להם בטרם הברכה שיישבו ויאכלו עמהם מעט, ועל-אף שאין מחויבים במקרה זה להביא את עצמם לידי חיוב זימון, יש בדבר מצווה.

על פי הזוהר, על המזמן לפתוח בדברי נטילת רשות מיתר הסועדים והזמנתם שישתתפו בברכה, בלשון "הב לן ונברך", או כנהוג: "רבותי, נברך" ובל"א: "רבותי מיר וועלען בענטשען". והמסובים עונים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם", וגם המזמן חוזר על כך. אחר כך פונה המזמן אל חבריו ואומר להם: "נברך שאכלנו משלו", וחבריו עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו"; ואף המזמן חוזר ואומר זאת אחריהם. ואם הם עשרה או יותר, חייבים להזכיר את השם בברכת הזימון, ולומר "נברך אלוקינו שאכלנו משלו". והיתר עונים: "ברוך אלוקינו שאכלנו". ובשמחת נישואין מזכירים אף "שהשמחה-במעונו".

מי שלא אכל ושמע את המזמן אומר: "נברך שאכלנו משלו", עונה אחריו: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד", שאין ראוי שיעמוד מנגד מבלי להשתתף עמהם בשבח לה'. ואם הזימון היה בעשרה, אומר: "ברוך אלוקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ואם לא שמע את המזמן קורא למסובים לברך, אלא רק שמע את המסובים עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", יענה אחריהם 'אמן'. ולא ישוב ויענה 'אמן' אחר המזמן שחוזר על דבריהם (אא"כ נכנס ושמע רק את המזמן). אך מי שאכל 'כזית' או שתה 'רביעית' ועדיין לא בירך ברכה אחרונה, למרות שלא אכל עמהם, עונה את כל הנוסח, שאף הוא יכול לומר "שאכלנו משלו".

ברכת המזון שנתקנה כאמירת שירה, תקנו חכמים שתיאמר על היין דרך כבוד ושבח. ואף שאין צריך לחזר אחר יין, עם זאת, כשיש יין, זוהי מצווה מן המובחר. וב"היום יום" כותב הרבי שלמנהגנו "מברכין ברכת המזון בכוס של ברכה, אף שאין עשרה". וכ"ז בזימון, ולגבי יחיד – כותב אדה"ז שעל פי הקבלה נכון שלא לברך על הכוס כלל ביחיד.

מעיקר הדין מותר לאישה להיבדק אצל רופא; מכיוון שהוא טרוד באומנותו ולא יבואו לדבר עבירה – אך זאת בתנאי שמקפידים כראוי על דיני ייחוד, ואם לא הדבר אסור. ויש המחמירים בכך, אך הדעה הרווחת שמותר לאשה להתרפאות אצל רופא וכמסופר בגמרא על "אומן" המקיז דם שטיפל אף בנשים, וציינו חכמים לשבח את צניעותו כשהיה מקיז דם לנשים והיה מכסה את זרוען. אלא שככל שהדבר ניתן, ראוי לה לאישה ללכת להיבדק אצל רופאה, או לחילופין אצל רופא ירא-שמיים, אם אינם מומחים פחות, וכן הדבר כדאי כיון שדווקא רופאה תבין יותר את הרגשותיה.

ביקור במרכזים רפואיים עבור כהנים, עשוי להיות כרוך באיסורים שכן הזהירה התורה את הכהנים להישמר שלא להיטמא למת ואף שלא להיכנס לחדר בו נמצא המת ('אוהל המת'). הדבר תלוי בשאלות רבות ולמשל האם רוב המאושפזים הנם יהודים או גויים (כגון בחו"ל), ועל כן כהן הנדרש לבקר בבית רפואה בעבורו או לשם ביקור קרוביו ישאל רב מורה הוראה, ויעשה זאת על פי הנחייתו.

על אף שהסבירות שבמרכזים רפואיים ימצאו חלילה נפטרים, אינה מאפשרת לכהנים לבקר בהם. מובן שאין הדברים אמורים במקרה של פיקוח נפש, שהרי אפילו ספק פיקוח-נפש, דוחה טומאת-כוהנים. ודנו הפוסקים האם מותר לכהנים ללמוד רפואה, שכן יתכן שיש בו צורך הצלת-נפשות. למעשה פוסקים רבים כתבו שהדבר אסור בגלל ההכרח לגעת בגופות מתים במהלך הלימודים, איסור זה קיים גם בחו"ל מחשש נגיעה במת גוי, שאסורה אף היא. אולם מותר לכוהן לשמש אח במרכז רפואי, אם יש הכרח בדבר לצורך פרנסתו או לטיפול בחולים; אלא שעליו להתנות מראש עם הנהלת המרפאה, שבכל מקרה של מת, או גסיסה חלילה, יוכל לצאת מן הבניין עד שיפנו את הנפטר.

דנו הפוסקים בשאלה האם ניתוחים קוסמטיים להסרת מומים מותרים, או שמא ניתוחים שלא לצורך רפואי אסורים כשם שאסור לאדם לחבול בעצמו. ונמקו הפוסקים להיתר שחבלה האסורה היא רק כשהיא דרך בזיון, אך לצורך נוי מותר כשאין סכנת-נפשות בדבר. לגבי ניתוחים פלסטיים לגברים הדבר מהווה בעיה משום איסור "לא-ילבש" האוסר על גבר להידמות לאשה, אלא שנטו הפוסקים להקל לצורך הסרת מומים וכתמים שונים להחזיר את מראה האדם למצבו הרגיל, ויש שהתירו אפילו במומים שהיו עמו מעת לידתו, כיוון שהסרתם מחזירה אותו למראה שאר בני האדם, אולם כשמראהו מראה רגיל אלא שמעוניין בניתוח פלסטי לשם נוי, הדבר אסור, ומצד החששות שבדבר יש להיוועץ עם מורה הוראה אודות כל טיפול לגופו.