הלכה יומית

כחלק מההכנות לשמחת האדם בחג עם בני משפחתו, הזהירה התורה שיש לשתף בשמחה את "הלוי, הגר, היתום והאלמנה". ואמרו חכמים שאלו הארבעה המנויים בפסוק הנם כנגד בני משפחתו "בנך ובתך ועבדך ואמתך", ללמד שעל ידי שדואג לשמח את הנזקקים, אומר לו ה': "אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך". ומנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה-שמורה (לפחות כזית) לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

על אף שאין מפסיקים בין ברכת המפיל לשינה, מי שנזכר לאחר שברך המפיל שלא התפלל מעריב, יתפלל. וכן אם נזכר שעדיין לא קידש את הלבנה, וכגון שהוא הלילה האחרון ל'קידוש לבנה', או שמסופק הוא האם תיראה הלבנה בלילה אחר הכשר לברכה. וכן אם הופיעו ברקים ורעמים, או שהלך להתפנות והתחייב בברכת "אשר יצר", יברך את הברכות שהתחייב בהן, ויקרא שוב פרשה ראשונה של קריאת שמע לפני שיישן, אך לא יברך שוב את ברכת המפיל.

על איסור אכילת חמץ וההנאה ממנו בכל ימי הפסח מזהירה התורה "ולא יאכל חמץ", ומכיוון שחייבים כרת על אכילת חמץ וכן נאסר החמץ אפילו בעצם הימצאותו בבית – ב'בל יראה ובל ימצא', לכן החמירו חכמים לאסור תערובת של חמץ יותר מבשאר איסורים (בהם בטל האיסור בשישים וכדומה), ואמרו שחמץ עוברים עליו אפילו ב"משהו", כלומר גם בכמות המזערית ביותר. ומפורסמים דברי האריז"ל ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". משום כך נזהרים מאיסור חמץ בחג הפסח הרבה יותר מאשר באיסורי אכילה אחרים, כדי להתרחק ככל האפשר מחשש חמץ.

מי שנרדם בלילה ללא ברכת המפיל, ובאמצע הלילה התעורר ונזכר שלא ברך המפיל, אם בדעתו להמשיך לישן, יברך ברכת המפיל בשם ומלכות כל עוד לא עלה עמוד השחר. וכיוון שישן תחלה לכן עליו ליטול ידיו קודם הברכה, ויכין את עצמו שיברך את הברכה כראוי.

איסור אכילת קטניות בפסח הוא מנהג שהתקבל בחלק גדול מקהילות ישראל כתוספת הרחקה מאכילת חמץ בחג הפסח, מפני שישנו דמיון בין תבשילי קטניות לתבשילי דגן, מה שעלול לגרום להחלפה ביניהם, ובפרט אצל אלו שאינם בקיאים במיני המאכלים, שיורו היתר לעצמם לבשל ולאפות בקמח דגן. טעם נוסף מפני החשש שמיני דגן התערבבו עם הקטניות כבר בעת קצירתן ואיסופן אל השקים. ולמעשה קבעו חכמי ישראל את איסור הקטניות כאיסור גמור בפסח (לבני אשכנז), ואין משתמשים בהם ואף לא במוצריהם – כגון בשמנים המונפקים מקטניות. אלא שאין צורך למכרם לנכרי קודם החג, ומותר לשהותם בבית בפסח ואף מותרים הן בהנאה.

ברכת המפיל נתקנה על שנת הקבע של הלילה, אבל אם הולך לנוח מעט בערב שנת ארעי, ובדעתו לקום ולהמשיך בעיסוקיו ומתכנן שישן את שנתו הקבועה רק בהמשך הלילה, אינו מברך המפיל לפני שנתו הארעית הראשונה. וכתבו הפוסקים אודות הנוסעים נסיעות ארוכות במשך שעות הלילה, וכגון הנוסעים בטיסת לילה ומתכננים לישן בה את שנת הלילה, אם משערים הם ששנתם תהייה רצופה למשך חצי שעה לפחות, יברכו ברכת המפיל בשם ומלכות, אולם אם הנם מסופקים בכך, יברכו ברכת המפיל ללא שם ומלכות, אך את יתר קריאת שמע ניתן לומר בשלמותה.

נזהרים ביותר ממצה שרויה, ומצד החינוך גם עם הקטנים צריכים להיזהר בזה. ולכן בימי הפסח נוהגים שלא להניח מצות גלויות על גבי שלחן האכילה, שמא תיפול עליהן טיפת מים, וכן שלא ייפלו מפירורי המצה למים או למרק. קודם ששופכים מים, או משקאות שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה, וכלי עם דבר לח שנפל בו פירור מצה, נהוג להימנע מלהשתמש בו בפסח זה. כמו כן בחג הפסח נזהרים שלא להעביר את הידיים הלחות על השפתיים (כגון ל'מים אחרונים'), מחשש שיוריי המצה הדבוקים לשפתיו.

הישן ביום אינו מברך ברכת המפיל ואפילו כאשר ישן הוא שנת קבע. כמו כן ההולך לישן את שנת הלילה מבעוד יום אף שהוא סמוך לחשיכה, יקרא את סדר קריאת-שמע שעל-המטה, אך לא יזכיר "שם-ומלכות" בברכת המפיל קודם הלילה ואפילו אם כל שנתו תהיה לאחר שירד הלילה, כיוון שעדיין הוא יום. וכן ההולך לישן בסמיכות לעלות השחר ויודע שעד שיירדם יעלה עמוד השחר, יקרא קשעהמ"ט ויברך המפיל ללא שם ומלכות.

אודות השימוש בתבלינים מסוימים בפסח כותב הרבי בהגדה "זה כמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון (לחרוסת) מחשש תערובת חמץ", כלומר שעל אף המנהג לערב תבלינים אלו בחרוסת, בטלו מנהג זה בשל החשש והזהירות מ'משהו חמץ', בפסח. ויש הנזהרים שלא להשתמש כלל בתבלינים תעשייתיים בפסח; והמשתמשים בתבלינים יקפידו לרכשם רק עם כשרות מהודרת לפסח.

אחת מל"ט המלאכות שהייתה במשכן הינה מלאכת טוחן לצורך טחינת סממני הצבע. ומכאן למדו חכמים שהטחינה מוגדרת כמלאכה האסורה בשבת. הגדרתה של מלאכה זו היא הפרדת חומר אחיד לחלקים קטנים, כפי שנהוג לעשות בטחינת תבואה ושחיקת תבלינים, חיתוך ירקות או עצים. כיוון שהמלאכה שהייתה במשכן מעיקרה היא טחינת גידולי קרקע, לכן מאכלים שהנם גידולי קרקע כגון פירות וירקות אסור לטוחנם או לגרד אותם, בין מבושלים ובין שאינם מבושלים (אא"כ נעשו רכים מאוד ע"י הבישול), כמו כן אסור לחתוך אותם לחתיכות קטנות או אפילו לרצועות דקות וארוכות, כיון שחיתוך כזה נחשב טחינה. אולם מאכלים שהמרכיבים שלהם נטחנו בעבר (אף שמקורם הוא מגידולי קרקע), כגון לחם ועוגיות – מותר לפוררם אפילו לפירורים קטנים מפני ש"אין טחינה אחר טחינה".

הרוצה לחתוך סלט ירקות או פירות בשבת, כיוון שהם גידולי קרקע, לכן לכתחילה ראוי שיחתוך חתיכות גדולות יותר ממה שרגילים לחתוך בחול. אבל סמוך לסעודה אף שמעיקר הדין ניתן לסמוך על המתירים לחתוך חתיכות קטנות סמוך לסעודה, עם זאת נכון להחמיר שיהיו חתיכות גדולות קצת, (וי"א שהשיעור הוא שיהיו בגודל כזה שעדיין יהיה צורך לטחון את המאכל), ובמקום הצורך, כגון עבור תינוק שזהו מאכלו, ניתן לחתוך סמוך לסעודה אפילו חתיכות קטנות מאוד. ואף מותר ללעוס מאכל עבורו כדי להאכיל אותו מיד. וביארו הפוסקים שהזמן המוגדר כ"סמוך לסעודה", הינו הזמן המשוער שנדרש להכין את כל צרכי הסעודה שיהיו מוכנים לשעה שבה מתכוונים לקדש (וכמובן שזמן זה עשוי להשתנות בהתאם לריבוי האורחים או המאכלים המוגשים בסעודה).

מעיקר הדין אין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו. אך למעשה ראוי לתת לעניים ממש, וכתבו פוסקי זמננו, שמי שאין לו הכנסה ברורה שמאפשרת לממן את ההוצאות הכרחיות לו ולבני ביתו במשך שנה נחשב כ'אביון'. כמו כן גם מי שבדרך כלל מצליח לכלכל את בני ביתו, אלא שכעת הזדמנו לו הוצאות חריגות כגון חתונת בניו או להבדיל הוצאות רפואיות, ואיננו עומד בנטל ההוצאות, נחשב אף הוא ל'אביון' לעניין "מתנות-לאביונים"; אלא שכאמור כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו.