הלכה יומית

מי שלא קרא קריאת שמע ואף לא ברך ברכת התורה, ומבחין שאם יברך ברכת התורה יחלוף זמן קריאת שמע, יקרא קריאת שמע קודם ברכת התורה כיוון שאינו מכוון בקריאה זו לשם לימוד תורה. כמו כן אם שומע שהציבור אומרים "קדושה" וכדומה יענה עמהם גם אם עדיין לא ברך ברכת התורה. וכן הדין בקריאת המגילה שמתחילים לקרוא בציבור ועודנו אוחז קודם ברכת התורה רשאי להאזין לקריאה, אלא שלכתחילה יש להקפיד לברך ברכת התורה תחלה. אך בקריאת-התורה כיוון שמטרתה היא למוד אינו יכול להאזין לקריאה ללא ברכת התורה, אך אם קראו לו לעלות לתורה יעלה ויכוון בברכת "אשר בחר בנו" שהיא ברכת התורה שלו, ואחר כך ישלים את יתר הברכות.

נחלקו הראשונים ממתי חל איסור עשיית המלאכה בערבי שבתות, יש שכתבו שאסור לעשות מלאכה החל מן הזמן הנקרא – "מנחה גדולה" שהוא חצי שעה (זמנית) לאחר חצות היום. והיו לעומתם שהתירו את המלאכה עד זמן "מנחה קטנה" שהוא שלוש וחצי שעות (זמניות) לאחר חצות היום. ולמעשה פוסק אדה"ז שניתן להקל כדברי האומרים שאיסור עשיית המלאכה בערבי שבתות חל מזמן "מנחה קטנה", ועד זמן "מנחה קטנה" מותר לעשות מלאכה. ושכיר העושה מלאכה אצל בעל הבית, לכתחילה עליו להתנות עם בעל הבית שבערב שבת יסיים את עבודתו עד זמן "מנחה קטנה" (אם אין הרגילות שם לסיים העבודה בע"ש בשעה מוקדמת).

נחלקו הפוסקים האם ברכת התורה דינה כברכת המצוות שאין להפסיק בינה ובין קיום המצווה, ולמעשה נהוג שלאחר הברכה מיד אומרים את פסוקי ברכת כהנים ומשנת "אלו דברים שאין להם שיעור", אולם ברכה זו בתקפה על כל היום כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה נחשבת כשינת קבע כאשר זוהי שינתו העיקרית, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק לאחר עלות-השחר, אך אם היה עסוק בלמוד אינו חייב להפסיק למודו, ורק כאשר הפסיק יברך לפני ששב ללמוד.

מי שכבר התפלל תפלת שחרית, ונזכר שלא ברך ברכות התורה קודם התפלה לא ישלימם לאחר התפלה, שכן יצא ידי-חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם", כיוון שתוכנה הוא מעין ברכת התורה "ותן בלבנו ללמוד וללמד", ולכן, מי שלא ברך ברכת התורה קודם התפלה, ראוי שילמד מעט תורה מיד לאחר תפלת העמידה, כדי לסמוך את הלימוד לברכה על התורה.

אודות מקום הדלקת נרות החנוכה נאמר בגמרא: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו". אלא שלמעשה מצינו מדורי דורות שהיו שנהגו להדליק בתוך הבית גם כשלא בעת סכנה. ובדורנו המנהג הוא שלא להדליק בחלון אלא להדליק על כיסא בפתח אחד החדרים בבית, משמאל הנכנס, סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, בגובה המאפשר ששלהבות הנרות יהיו מעל 24 ס"מ, אך לא מעל 80 ס"מ, כשהשמש נפרד מיתר הנרות בצורה הניכרת לעין. למנהגנו אין הקפדה האם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום; ויש שכתבו שניתן שכל בני הבית ידליקו במקום אחד כיוון שכל אחד מדליק במנורה נפרדת ישנו היכר למספר הנרות לכל אחד.

כחלק מהפיכת חדרם של ילדי ישראל למקדש מעט, הורה הרבי, שכדאי ונכון שבפתח חדר הילדים תהיה גם מנורת והדלקת נר חנוכה. נוסף לכך יש להסביר לילדים את תוכנה ומשמעותה של הדלקת נרות חנוכה, בסגנון המובן להם, שכן הדבר מועיל לחינוכם, שכאשר רואים את מנורת החנוכה בפתח החדר שלהם, נעשה רושם חזק יותר בנפשם, וכן הדבר תורם לקביעת חדרם כ"מקדש מעט", שהרי ההדלקה בחדרם מרמזת על חינוך בית המקדש בחנוכה (אבל אין מדליקים בחדר השינה של ההורים).

בכדי לברך על האש, יש להביט בה מטווח ראיה, המאפשר את ההנאה ממנה, עד שיוכל להכיר לאורו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. כמו כן יש לראות את האש עצמה, ומי שעומד מן הצד ואינו רואה השלהבת, אף-על-פי שיכול ליהנות מאורה ולהכיר בין מטבע למטבע – אינו מברך עד שיוכל לראות את השלהבת.

לאחר ברכת האש נהוג להביט בציפורניים, ולוודא שיכול ליהנות לאור הנר, ולהכיר בין הציפורן לבשר. ומנהג הרבי להביט לאור האבוקה בציפורניים הכפופות לתוך כף היד כשהאצבעות מסתירות את האגודל, בשתי הידיים יחדיו, ולאחר מכן הופך את ידיו ופושט אצבעות שתי ידיו ומביט בהן יחד לאור האבוקה. כמה טעמים נאמרו על ההבטה בציפורניים דווקא, מפני שמסמלות סימן ברכה בכך שהן פרות ורבות לעולם. טעם נוסף לכך מפני שאדם הראשון קודם חטא עץ הדעת היה לבושו כולו ציפורן, אך לאחר החטא כשחטא ניטל ממנו ורק הציפורניים נותרו מלבוש זה, כך שההבטה בציפורניים כרוכה עם תזכורת חטא עץ הדעת, ומסיבה זו נהוג שנשים אינן מביטות בציפורניהן בברכת הנר.

על איסור אכילת שרצים נאמר: "וכל השרץ השורץ . . לא תאכלום כי שקץ הם", מן-הדין האיסור רק בחרק בגודל כזה שעין האדם יכולה לראותו אולם אם גודלו מאפשר לראותו, אלא שהוא נמצא במקום שקשה להבחין בו, כגון חרק ירוק על עלה ירוק, חרק זה אסור באכילה, ועל-כן צריך ללמוד היטב כיצד לאתרו ולהוציאו. יצוין שאף בעלים, ירקות ופירות הגדלים בגינה עשויים מאוד להמצאות חרקים, ומי שאיננו בקי באופני הבדיקה לא יאכלם; כמו כן יש להיזהר בבדיקתם של המאכלים המחייבים בדיקה, כנדרש על פי הנחיות הכשרות.

חרק שנפל לתבשיל או נמצא בפרי או ירק איננו בטל לעולם, על-אף שבדרך-כלל, איסור שהתערב במאכל, באופן שלא ניתן לזהותו, בטל כשיש במאכל פי שישים ממנו. אולם ישנם דברים שאינם בטלים לעולם מפאת חשיבותם או חומרתם. אחד מהם הוא כאשר האיסור הוא חרק שלם, המוגדר כ"בריה" ואינו בטל. אך אם ניתן לזהות את החרק ולהוציאו בשלימותו הכל מותר, ואין צריך פי שישים כנגד הטעם שנפלט מהחרק כיון שטעמו פגום.

מעבר לאיסור הדבור בלשון-הרע, הוזהרנו שלא לדבר דברים העשויים לגרור אחריהם לשון-הרע; ולמשל, האומר שאינו רוצה לספר מה אירע עם פלוני, וכן המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו, או אפילו בפני רבים (כיוון שיתכן שיש בהם אחד משונאיו), דברים אלו מכונים בשם "אבק לשון-הרע", שבכך גורם הוא ששונאו יספר בגנות חברו. יתר על כן, אפילו בפני אוהביו לא ירבה בהם יותר מדי, שמתוך שמספר במדותיו אי אפשר שלא יבא לידי גנותו. בספר התניא גדלה הזהירות מאיסור לשון-הרע, עד שכותב אדה"ז למעשה שאיסור לשון-הרע הוא לא רק בדיבור, אלא אף במחשבה.

מאכלים ה"מוחזקים בנגיעות", כלומר שרוב פעמים מצוי בהם נגיעות, אסורים באכילה עד שיבדקם שהנם נקיים. מאכל המחויב בדיקה אסור לטוחנו ללא בדיקה, ואם נטחן בטעות מותר המאכל כיוון שגם אם היה נגוע, הרי לאחר שנטחנו בטלים החרקים בשישים ומותר המאכל כולו. אך אסור לטחון את המאכל בכוונה תחלה בכדי להתירו, וכתבו הפוסקים שהטוחן מאכל במטרה להתירו נאסר המאכל על הטוחן או על מי שנטחן בעבורו; ובמאכל שדרכו להאכל ע"י טחינה ואין כוונה לבטל את האיסור יש פוסקים רבים שהתירו את טחינתו באם אין וודאות שיש בו נגיעות ונשטף כראוי. ומיני מאכלים שאין דרכם להתליע מעיקר הדין מותר לאוכלם ללא בדיקה. עם זאת ראוי להסתכל תמיד על כל מאכל לפני שאוכלים ממנו שאין בו נגיעות.