הלכה יומית

לאחר ברכת האש נהוג להביט בציפורניים, ולוודא שיכול ליהנות לאור הנר, ולהכיר בין הציפורן לבשר. ומנהג הרבי להביט לאור האבוקה בציפורניים הכפופות לתוך כף היד כשהאצבעות מסתירות את האגודל, בשתי הידיים יחדיו, ולאחר מכן הופך את ידיו ופושט אצבעות שתי ידיו ומביט בהן יחד לאור האבוקה. כמה טעמים נאמרו על ההבטה בציפורניים דווקא, מפני שמסמלות סימן ברכה בכך שהן פרות ורבות לעולם. טעם נוסף לכך מפני שאדם הראשון קודם חטא עץ הדעת היה לבושו כולו ציפורן, אך לאחר החטא כשחטא ניטל ממנו ורק הציפורניים נותרו מלבוש זה, כך שההבטה בציפורניים כרוכה עם תזכורת חטא עץ הדעת, ומסיבה זו נהוג שנשים אינן מביטות בציפורניהן בברכת הנר.

על איסור אכילת שרצים נאמר: "וכל השרץ השורץ . . לא תאכלום כי שקץ הם", מן-הדין האיסור רק בחרק בגודל כזה שעין האדם יכולה לראותו אולם אם גודלו מאפשר לראותו, אלא שהוא נמצא במקום שקשה להבחין בו, כגון חרק ירוק על עלה ירוק, חרק זה אסור באכילה, ועל-כן צריך ללמוד היטב כיצד לאתרו ולהוציאו. יצוין שאף בעלים, ירקות ופירות הגדלים בגינה עשויים מאוד להמצאות חרקים, ומי שאיננו בקי באופני הבדיקה לא יאכלם; כמו כן יש להיזהר בבדיקתם של המאכלים המחייבים בדיקה, כנדרש על פי הנחיות הכשרות.

חרק שנפל לתבשיל או נמצא בפרי או ירק איננו בטל לעולם, על-אף שבדרך-כלל, איסור שהתערב במאכל, באופן שלא ניתן לזהותו, בטל כשיש במאכל פי שישים ממנו. אולם ישנם דברים שאינם בטלים לעולם מפאת חשיבותם או חומרתם. אחד מהם הוא כאשר האיסור הוא חרק שלם, המוגדר כ"בריה" ואינו בטל. אך אם ניתן לזהות את החרק ולהוציאו בשלימותו הכל מותר, ואין צריך פי שישים כנגד הטעם שנפלט מהחרק כיון שטעמו פגום.

מעבר לאיסור הדבור בלשון-הרע, הוזהרנו שלא לדבר דברים העשויים לגרור אחריהם לשון-הרע; ולמשל, האומר שאינו רוצה לספר מה אירע עם פלוני, וכן המספר בטובתו של חבירו בפני שונאיו, או אפילו בפני רבים (כיוון שיתכן שיש בהם אחד משונאיו), דברים אלו מכונים בשם "אבק לשון-הרע", שבכך גורם הוא ששונאו יספר בגנות חברו. יתר על כן, אפילו בפני אוהביו לא ירבה בהם יותר מדי, שמתוך שמספר במדותיו אי אפשר שלא יבא לידי גנותו. בספר התניא גדלה הזהירות מאיסור לשון-הרע, עד שכותב אדה"ז למעשה שאיסור לשון-הרע הוא לא רק בדיבור, אלא אף במחשבה.

מאכלים ה"מוחזקים בנגיעות", כלומר שרוב פעמים מצוי בהם נגיעות, אסורים באכילה עד שיבדקם שהנם נקיים. מאכל המחויב בדיקה אסור לטוחנו ללא בדיקה, ואם נטחן בטעות מותר המאכל כיוון שגם אם היה נגוע, הרי לאחר שנטחנו בטלים החרקים בשישים ומותר המאכל כולו. אך אסור לטחון את המאכל בכוונה תחלה בכדי להתירו, וכתבו הפוסקים שהטוחן מאכל במטרה להתירו נאסר המאכל על הטוחן או על מי שנטחן בעבורו; ובמאכל שדרכו להאכל ע"י טחינה ואין כוונה לבטל את האיסור יש פוסקים רבים שהתירו את טחינתו באם אין וודאות שיש בו נגיעות ונשטף כראוי. ומיני מאכלים שאין דרכם להתליע מעיקר הדין מותר לאוכלם ללא בדיקה. עם זאת ראוי להסתכל תמיד על כל מאכל לפני שאוכלים ממנו שאין בו נגיעות.

איסור לשון-הרע הוא אפילו כשנאמרו כבר הדברים בפני רבים, אם האומר הזהיר שלא לאמרו; ופוסק אדה"ז שדברים הגורמים נזק לחברו בגופו, או בממונו, או לצערו, או להפחידו, אסורים משום לשון-הרע גם אם אינם דברי גנאי. כמו כן איסור לשון-הרע חל בין אם אומר זאת בפני חברו ובין שלא בפניו, אלא שבפניו עובר אף על איסור הלבנת פני חברו. וכותב הרבי כמה-וכמה פעמים שאסור לאדם לדבר לשון-הרע אפילו על עצמו. על חשיבות הזהירות מלשון-הרע למדים מן הציווי לזכור את מעשה מרים, והובא להלכה שכשאומרים בברכת קריאת שמע של שחרית "להודות לך" יש לזכור שהפה נברא להודות לה', ולא לדבר לשון-הרע.

בירקות עלים כגון חסה מצויה מאוד הנגיעות, משום כך יש לצרוך רק את עלי החסה הגדלות בשיטת גידול ייחודית המלווה בפיקוח הלכתי, אולם אין די בכך משום שמצויים חרקים על העלים, ולכן ההנחיה היא להשרות את העלים הפרודים במי סבון למשך כ-3 דקות ולשטפם בזרם מים חזק. פעולה זו הנעשית על מנת להפריד את החרקים הדבוקים מהעלים, אסורה בשבת משום מלאכת "בורר", לכן יש להשרות את העלים קודם השבת. במידה ולא השרו אותן ועל גבי העלים לא נראים חרקים חיים, ניתן לשטוף את העלים במים וסבון תחת הברז ללא השרייתם. חרק הדבוק לעלה אסור להוציאו משום שזהו "בורר", ויש להוציאו יחד עם העלה.

אודות אופן אמירת הברכה אמרו חכמים: "לא יזרוק ברכה מפיו", כלומר, אין לומר את הברכה במהירות, כיוון שכשאומרה במהירות – נראה הדבר כאילו הברכה כמשא כבד עליו ורוצה להיפטר מחובתה. כמו כן צריך להיזהר שלא לדלג על שום מילה מנוסח הברכה, ואפילו אם דילג רק על תיבת "העולם" לבד עליו לחזור, כיוון שהברכה חייבת להכיל הזכרת שם ומלכות, ומלך לבדו ללא העולם אינו חשוב מלכות.

תבשיל שהוכן ממצרכים שלא נבדקו, וכן מאפה שהוכן מקמח שלא נופה חובה לבדוק את שאריות המצרכים שנותרו באריזות, וכן יש לבדוק עד כמה שניתן את המאכל עצמו קודם האכילה, ואם המאכל הוכן ממצרכים שמצויה בהם הנגיעות ודרכם להתליע ברוב הפעמים, מפני שיש בזה ספק איסור לכן יפנה אל רב מורה הוראה ויעשה כהנחייתו.

לכתחילה צריך להוציא את הברכה בשפתיו באופן שלכל הפחות ישמענה המברך באוזניו. בדיעבד, אם הוציא את הברכה בשפתיו בלא שהשמיע אותה לאזניו, יצא ידי-חובה. ובברכת המזון שהיא מן התורה, אם לא ביטא את הברכה בשפתיו אלא רק הרהר בה, לא יצא ידי-חובה, ועליו לחזור ולברך, אך ביתר הברכות לא יחזור בכדי לא להיכנס לספק ברכה לבטלה. את הברכה יש לומר כשהפה נקי לגמרי כאמור: "יימלא פי תהילתך", ומי שהכניס לפיו משקה ללא ברכה, עליו לפלוט אותו. אולם במקרה שהמשקה הזה נחוץ ביותר, ואין לו עוד ממנו ולכן אינו יכול לפלוטו, בולעו ואינו מברך עליו, אלא יהרהר במחשבתו את הברכה כשהמשקה בפיו.

כל איש או אשה מישראל מעל גיל מצוות נאמנים על בדיקת המאכלים מחרקים, ובתנאי שיודעים לבדוק כראוי בכל מאכל ומאכל לפי סוגו ואופן בדיקתו. ובמאכל שאינו מוחזק בתולעים מעיקר הדין ניתן לסמוך אף על הקטן אך לכתחילה יש לבדוק אף אותם על ידי גדול. אדם שנחלשה ראייתו ונזקק להרכיב משקפיים או להשתמש בזכוכית מגדלת בכדי לראות דברים קטנים רשאי לבדוק באמצעותם וניתן להסתמך על בדיקתו.

בעת אמירת הברכה יש להיזהר להתרכז ולהבין את כוונת הברכה שמברך בה את ה', ולא יהיה לבבו פונה לדבר אחר בעת שמוציא בשפתיו את מילות הברכה. התיבות הנחשבות כעיקר הברכה הן: "ברוך", הזכרת שם ה', וכן הזכרת המלכות בברכה "מלך", וכן הזכרת הדבר שמברך עליו כגון "בורא פרי האדמה" או "שהכל נהיה בדברו" וכן בברכות המצוות – הזכרת המצווה אותה מקיים. אלא שבדיעבד יצא ידי חובת הברכה גם אם לא כיון בה אלא רק אמרה.