הלכה יומית

מי שקיבל שבת מוקדם כשעדיין לא נכנסה השבת, או מי שעדיין לא הבדיל בצאת השבת, מותר לו לומר שיעשו עבורו מלאכה, ומותר אף לבקש מיהודי שיעשה עבורו את אותה המלאכה, כיוון שבקבלת "תוספת-שבת" קודם זמנה קיבל על עצמו רק איסורים התלויים ונעשים בגופו, ולא איסורים שחוץ לגופו ולכן מותר שאחר יעשה עבורו את המלאכה.

נחלקו הפוסקים האם ניתן להתפלל תפלת מנחה של ערב שבת לאחר קבלת "תוספת-שבת". ולמעשה כתבו פוסקים רבים שמי שקיבל על עצמו "תוספת-שבת" עדיין יכול להתפלל מנחה של חול, כיוון שהמניעה להתפלל תפלת חול לאחר קבלת השבת נאמרה רק למי שמקבל שבת עם הציבור בעניית ברכו (או האשה בהדלקת נרות) ולא על היחיד. לפיכך כתבו הפוסקים, שמי שעוד לא התפלל מנחה וזמן השקיעה קרב, מוטב שיקבל עליו "תוספת-שבת" תחלה ואח"כ יתפלל מנחה של חול. יצויין כי מי שימלאו לו י"ג שנה בשבת, אף אם קיבל את השבת מוקדם, אינו נחשב עדיין כ"בר-מצווה", ואינו יכול לגשת כשליח ציבור עד הלילה ממש.

מי שכבר קיבל שבת ונזכר שצריך הוא לעשות עוד דברים שלא ניתן לעשותם בשבת, כתבו הפוסקים לעניין מצווה שניתן לקיימה כגון מי שקיבל שבת בערב שבת חול המועד סוכות, ולא היה ברשותו לולב, ולאחר שקיבל שבת (אך קודם השקיעה) הזדמן לו לולב, ייטול את הלולב אך ללא ברכה, וכן הוא הדין ביתר המצוות. ויש שכתבו שאף לעניין יתר המלאכות שנזכר שלא עשה וכבר קיבל את השבת, יכול לחזור בו מקבלת השבת כשם שניתן להתיר כל נדר, ע"י שלשה שיתירו לו כדין. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להימנע מכך, שיכול לבקש מיהודי אחר שעוד לא קיבל שבת שיעשה עבורו את המלאכה.

נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה 'תשמור' זו מצות לא תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה.

כתבו הפוסקים שבקופת צדקה המוצבת בבית, אם היא שייכת למוסד כלשהו וישנו אדם הממונה על איסוף קופות הצדקה מן התורמים, אין עוברים משום "בל-תאחר" כל עוד לא בא האחראי; אולם בקופת צדקה שאינה מיועדת למטרה מסוימת וכשמצטבר שם סכום כסף, נותן ממנה למטרות צדקה מזדמנות, או שייחד את הקופה למטרה מסוימת ביזמתו, ראוי שיאמר שאינו מתכוין להקדיש את המעות לצדקה עד שיבואו לידי המקבל.

מעיקר הדין יש לבדוק את התפילין והמזוזות פעמיים בשבע שנים, אלא שבדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקתן לכל הפחות פעם בשנה; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

תקנו חכמים, להזכיר בברכת המזון את קדושת היום. ואם לא הזכיר את קדושת היום בברכת-המזון, בשבתות וימים טובים, חוזר ומברך, מפני שיש בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, אולם בימים שאין בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, כיוון שאין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת-המזון, אינו חוזר. ולגבי סעודות ראש-השנה ביום, כיון שישנה דעה שאין מחויבים באכילה אלא ניתן לצום בו (אף שאין דעה זו עיקרית), אם שכח "יעלה-ויבוא" אינו חוזר ש"ספק ברכות להקל"; אבל בלילי ר"ה שחייבים לאכול בהם פת, אם שכח חוזר לראש הברכה, ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב-והמטיב" אומר "ברוך . . אשר נתן ימים-טובים..".

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן, היא מלאכת הדש, שמהותה היא פירוק שני דברים הדבוקים כשהאחד מכסה על משנהו, ותולדתה של מלאכה זו היא הסחיטה שאף היא מפרידה את המשקה מן המאכל שהיה כנוס בו מתחילה. ומכאן למדו שמלאכה זו ותולדתה אסורות בשבת. מן התורה איסור הסחיטה בשבת הוא בזיתים וענבים שמהם מפיקים משקאות חשובים – השמן והיין. אולם שאר הפירות כתותים ורימונים שרגילים לסוחטם, אסורים בסחיטה מדרבנן. וכיוון שכיום רגילים לייצר כמעט מרוב הפירות משקים או תרכיזים שונים לשם שתיה, ע״כ כתבו הפוסקים שאיסור הסחיטה בשבת קיים אף ביתר הפירות.

כשהיו מקדשים את החודש על פי עדויות ראיית מולד-הלבנה, היו בית-הדין מפרסמים לציבור באיזה יום חל ראש-החודש, ועל פי הודעה זו ידעו מתי יחולו החגים. אלא שבראש-השנה שהחג חל בראש-החודש, לא יכלו להודיע באיזה יום הוא יחול, כי הדבר היה תלוי בביאתם של העדים. בכדי להסיר ספק, קבעו מראש, שראש-השנה יהיה תמיד יומיים. אלא שעל-אף שיום-ב' דראש-השנה נחשב כחג, זהו רק להחמיר אך לא להקל, ולכן אסור להכין שום דבר – לא לערוך שלחן, לא לחמם אוכל, ולא להכין סלטים וכדומה מיום א' דראש-השנה ליום השני שזהו כמכין מהחג לחול, וכן את נרות החג של היום השני מדליקים רק לאחר צאת-הכוכבים.

איסור סחיטת הפירות במהותו הוא כאשר המטרה היא להוציא מהפרי מיץ כדי לשתותו, ולכן אסור לסחוט פרי לתוך משקה, וכן אין לסחוט לימון לתוך סוכר על מנת לערבו עם משקה. אבל אם המטרה להוסיף טעם בתבשיל, מותר לסחוט פירות לתוכו. ולכן מותר לסחוט לימון לתוך סלט ירקות, או על שניצל דג וכדומה, אף שהטיפות לא ייבלעו בתוך הדג, כיוון שהן נועדו לשיפור טעמו הרי הן טפלות לו ונחשבות כחלק ממנו.

לגבי ברכת "שהחיינו" בהדלקת-נרות, בקידוש ובתקיעות יום-ב' של ראש-השנה התעורר ספק: יש שכתבו ששני הימים נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים "שהחיינו", או שמברכים אף ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בברכת-שהחיינו. ולכן נוהגות הנשים להדליק את הנרות סמוך לסעודה כאשר הפרי כבר על השלחן ולכיון עליו כבר בעת ההדלקה. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה אחרונה ואחר-כך מברכים ברכה אחרונה על הפרי. כמו כן בתקיעות ביום השני (כאשר ר"ה חל בחול וברך שהחיינו היום א') בעל התוקע לובש בגד חדש; אלא שאם אין פרי או בגד חדש, גם יש לברך "שהחיינו" כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני.

מותר לסחוט פרי לתוך רטבים סמיכים, גבינות ודייסות סמיכות, ובתנאי שאינם דלילים ולא ניתן לבולעם ללא הלשון כיוון שהם בגדר מאכל ואם הם נבלעות בשתיה ללא הלשון הרי הם כנוזל ואסור לסחוט לתוכן. ולכן מותר בשבת לסחוט לימון לתוך טחינה סמיכה בכדי להוסיף בה טעם, שכן במקרה זה מוגדר הדבר כתיקון מאכל. אך במיני יוגורט ודומיהם כשהם מימיים, אין לסחוט לתוכם פירות משום שנחשבים הם כמשקה.