הלכה יומית

על י"ג-מדות הרחמים נאמר "ויעבור ה' .. ויקרא", ודרשו חכמים: "מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח-ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם", ומכך למדו שי"ג-מדות נאמרים בציבור. ומי שהתחיל "א-ל מלך" עם הציבור ולא הספיק להגיע לי"ג-מדות עם הצבור מפני זריזותו של הש"ץ, יכול לאמרם כיוון שזה נחשב כאמירה בציבור, וכשאוחז בקטע אחר יעצור ויאמר י"ג-מדות עם הצבור, והאומר סליחות ביחיד מדלג על י"ג-מדות.

נאמר בגמרא "כל הבשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים". הרי שמעיקר-הדין אין בדבר איסור משום בישול בשר-בחלב; אלא, שכתב הבית-יוסף, שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה, וכך כתבו חלק מהפוסקים ובייחוד בקרב הספרדים. לעומתו כתב הרמ"א שלא נזהרים בכך. ויש מן הפוסקים שהוסיפו, שאף ההולכים לשיטת הבית-יוסף יכולים להקל, משום שזו טעות הדפוס שנפלה במקור. אך למעשה הורה הצ"צ שיש להימנע מאכילת דג עם חלב כמובא בבית-יוסף, ומותר להוסיף לחלב חמאה או שמנת, או לטגן דג בחמאה, וכך מותר הדג לאכילה עם חלב.

החל מראש חודש-אלול, מנהג ישראל לאחל ולברך איש לרעהו לקראת השנה החדשה, בברכת כתיבה וחתימה טובה. ולמעשה נוהגים להקדים ולברך ברכות אלו כבר מחמשה-עשר במנחם-אב. וכן נוהגים להוסיף איחולים אלו אף בכתיבת מכתבים.

חכמים הזהירו כמה דברים שאין לאכלם משום סכנה ומהם: "האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה .. שעבר עליהן הלילה". וכותב אדה"ז שגם היום יש לחוש ולהיזהר בכך גם כאשר הם סגורים בתוך בגד או כלי. והדרך הנכונה לאחסנם כשהם קלופים, להשאיר את ה"שיער" שבראשם או מעט מקליפתם. וכל החשש הוא כאשר הנם כמות שהם, אבל ניתן לערב אותם במאכל אחר; ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שימוש באבקת וגבישי שום וכן בשום כתוש, ולמעשה כתבו שאם הם טהורים (ללא תוספת חומרים) יש להחמיר, ואם מעורב בהם חומרים אחרים (בכמות של לפחות עשירית מהרכיבים) ניתן להקל.

ימי חודש-אלול מסוגלים הם במיוחד לתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל כך שארבעים הימים שמתחילת חודש-אלול ועד יום-הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה ולחשבון נפש. משום כך בחודש-אלול צריך האדם לפשפש במעשיו ולתקן את כל הדורש תיקון בשנה החולפת. ובדורות האחרונים גילו לנו רבותינו נשיאינו שי"ב הימים מח"י אלול עד ראש-השנה, הם כנגד י"ב חדשי השנה, יום לחודש יום לחודש, והוסיף ע"כ הרבי וגילה שתאריכי החודש של אלול החל מ-א' אלול פועל על כל ימים אלו בשנה שחלפה, עד ליום כ"ט באלול שמתקן את כל ימי כ"ט ואף יום ל'.

אסרו חכמים שתיית "משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. בכלי מתכות" משום סכנה. והוסיף אדה"ז וכתב בסוגריים שבשו"ע: "ואין צריך לומר מים עצמן". כלומר שאיסור זה, חל אף על מים רגילים ששהו לילה בכלי מתכת. ואכן בידי רבותינו-נשיאנו השתמר מנהג זה ואף אנשי מעשה נהגו להחמיר בכך. אולם למעשה, מיישב הרבי את המנהג הרווח שהיה בירושלים ששתו מתוך הבארות שהיו בתוך האדמה בכלי מתכות, מכמה טעמים. ראשית הוספת אדה"ז באה בסוגריים כלומר ישנו ספק בדין זה. שנית, הבארות בתוך האדמה (ואולי אפ"ל כך גם לגבי מיחמים שמחוברים לחשמל) וכלי מחובר לכמה עניינים בטל מתורת "כלי", ולכן אינם ככלי מתכות, והעיקר שכבר "דשו-רבים" בכך, כלומר שפשט המנהג להקל ורואים שלא נגרם נזק מכך, ושומר פתאים ה'. יתר על כן הרבי עצמו בשבת היה שותה חמין ממים 'שלנו'.

בחודש-אלול יש להוסיף בלימוד התורה כמרומז בפסוק אודות ערי-המקלט: "אנה לידו ושמתי לך" שהוא ראשי תיבות "אלול" שכן התורה אף היא משמשת כ"מקלט", ומגינה על האדם. וכן יש להוסיף בגמילות החסדים, בחודש-אלול כמרומז בפסוק שראשי התיבות שלו – "אלול": "איש לרעהו ומתנות לאביונים". כמו כן יש להתחזק בעבודת התפילה המרומזת בפסוק שראשי התיבות שלו הם אלול: "אני לדודי ודודי לי", שהרי תפילה היא ההתקשרות בין האדם לקב"ה, מתוך אהבת ה'. בכלל הוספה בתורה נהגו להוסיף באמירת תהילים, ובייחוד בפרקי התהילים שנמסר לנו בדורות האחרונים מהבעש"ט ששמע ממורו, לומר החל מיום ב' של ראש-חודש אלול שלושה פרקים ביום, וביום-הכיפורים אומרים שלושים ושישה פרקים, כך שמסיימים את ספר-התהילים אחר נעילה.

אסור להניח מאכלים ומשקים תחת המיטה, אפילו כאשר הם בתוך קרטון וכדומה, ואף בדיעבד אם הניח וישנו שם שינת הלילה הם אסורים באכילה. וכתבו הפוסקים שגם במיטת קומתיים, יש להימנע לכתחילה מלהניחם על המיטה התחתונה שכן יתכן שהנחת מאכלים במיטה זו נחשבת כתחת המיטה העליונה, אלא שבדיעבד המאכלים מותרים. וכתבו הפוסקים שעגלת תינוק אינה נחשבת כמיטה, ומותר להניח שם דברי מאכל ומשקה, אפילו בשעה שהתינוק ישן בה.

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה", מפני שיש בכוחו לעורר לעשות תשובה; ולמנהגנו תוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת, ולכתחילה נוהגים שתקיעות השופר תהיינה לאחר תפלת שחרית, אך אם מסיבה כלשהי לא תקעו בשחרית, יתקעו לאחר המנחה. אולם בערב ראש-השנה אין תוקעים, בין הטעמים שנאמרו על כך הם: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות עשה מן התורה. ב) כדי "לערבב את השטן" שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין, שיסבור שכבר עבר ראש השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו..

בכלל איסור מקח וממכר בשבת, אסרו חכמים לקבל שכר תמורת עבודה שנעשית בשבת. ואפילו עבודה שמותר לעשותה בשבת, כמו שמירה, שמרטפות או מלצרות בשבת, אסור לקבל עליה שכר. כמו כן אסור לעשות בשבת עבודה (המותרת) ובתמורה ישלם לו חברו עבודה אחרת שיעבוד עבורו, כיון שגם עבודה נחשבת כתשלום שכר. אולם בעבודת שמירה כגון שמרטפות, כתבו הפוסקים שמותר לסכם עם משפחה לשמור על ילדיהם בשבת תמורת זה שהם ישמרו בפעם אחרת על ילדיו. וכן תורנים בעבודת סידור חדר האוכל, רשאים להחליף תורנות שבת בתורנות אחרת, כיוון שאינם מקבלים כסף על התורנות אלא רק פוטרתם מלעבוד ביום אחר, ואין היא נחשבת כתשלום שכר.

מותר להבליע את שכר השבת יחד עם שכר חול, כגון שיסכמו שיעבוד בשמירה או מלצרות ביום שבת ועוד כמה שעות במוצאי שבת. כיוון שסיכמו מראש שיעבוד גם במוצאי שבת, הרי שהשכר הוא גם עבור השעות שעבד בחול, וזה נחשב ששכר השבת מובלע בשכר החול, אבל לא יאמר לו תן לי שכר השבת. אבל אם לא היה סיכום מראש שיעבוד איזה זמן בחול, אזי גם אם בפועל עבד בימות החול, כל יום שעבד עומד בפני עצמו, ושכר-השבת אינו מובלע בשכר החול ואסור לקבלו. אולם מותר במוצאי שבת לתת מתנה למי שעבד בהתנדבות בשבת, כיוון שאין חובה לתת לו מתנה, אין היא נחשבת שכר, אלא שאין להתנות על כך מראש.

מותר להשכיר חדר עבור שבת, בתנאי שהשכירות תימשך גם ביום שישי או במוצאי שבת, בכדי ששכר השבת יובלע בשכר החול. כמו כן במידה והתשלום הוא אף על הכנת וסידור הבית וכלי המיטה וכדומה המתבצעים בימות החול, נחשב הדבר כהבלעה ומותר. וכן כתבו הפוסקים שהטובל בשבת רשאי לשלם על כך אחר השבת, כי השכר הוא על הניקיון והחימום שמבעוד יום.