הלכה יומית

מעיקר הדין האוכל מוצרי חלב רכים, מותר לו לאכול בשר לאחר שניקה את ידיו, קינח פיו והדיחו. אלא שלמעשה על פי הזוהר נוהגים אנו להמתין ביניהם שעה. וכשאוכלים גבינה קשה ורוצים לאכול בשר מעיקר הדין יש צורך להמתין אחריה שש שעות. למעשה, רוב הגבינות המוקשות שהמשווקות בימינו כולל (גבינה-צהובה) אינם בגדר ההלכתי של גבינה קשה, מלבד בגבינת פרמזן וגבינת קצ׳קבל וכדומה. ובנוגע לגבינה צהובה יש שהחמירו בהמתנת 6 שעות לאחריה.

מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי מותר לאכול אחריו חלבי, אלא שמקפידים לכתחילה שלא לאוכלו יחד עם חלבי -וכן להיפך. אולם מאכל חריף פרווה שנחתך בסכין בשרי, מעיקר הדין אסור לאכלו עם מוצרי חלב גם כאשר הסכין הייתה נקייה ולא השתמשו בה ב24 השעות האחרונות; טעם הדבר הוא, משום שהחריפות שואבת את טעם הבשר הבלוע בסכין, ולכן אסרו חכמים לאכול את מאכל זה יחד עם חלב ומוצריו; אלא שעל אף שאינו נאכל עם חלב, אין צורך להמתין שש שעות לאחר אכילת מאכל זה כדי לאכול מאכלי חלב. ויש שהחמירו וכתבו שהאוכל בשר לא יאכל דבר חריף שנחתך בסכין חלבי עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר. והמחמיר תבוא עליו הברכה, אף שמעיקר הדין אין צורך בהמתנה כלל.

אמרו חכמים: "הרואה את הלבנה בחדושה אומר ברוך מחדש חודשים". וכיוון שאין מקדשים את הלבנה אלא בשעה שניתן ליהנות מאורה, לכן יש להמתין מעת מולד הלבנה עד שתהיה בגודל הראוי להאיר, ונחלקו בזמן זה האם הוא החל משלשה ימים לאחר המולד, או לאחר שבעה ימים. ועל פי הקבלה מקפידים להמתין עד לאחר שבעה ימים מהמולד, וכך הוא מנהגנו למעשה. משך זמן קידוש-הלבנה לכתחילה הוא עד (חצי כ"ט י"ב תשצ"ג, שהוא) 14 יום, 18 שעות ו-21 דקות לאחר המולד; ובדיעבד, יש המקילים לקדש אפילו לאחר 15 יממות שלמות מהמולד ויש שהתירו אף עד סוף הלילה של היממה ה-16 מהמולד (12 שעות נספות לאחר היממה ה-15, ובפרט אם אומר בדרך לימוד מתוך הגמ'), אך לאחר מכן ניתן לקדש רק ללא שם ומלכות.

נאמר בגמרא: "המברך על החודש בזמנו, כאילו מקבל פני שכינה". מסיבה זו נהוג לקדש את הלבנה במוצאי-שבת, כששרויים בשמחה ולבושים בגדים נאים, אך בליל-שבת ויום-טוב אין לקדש את הלבנה, (אלא אם כן זוהי ההזדמנות האחרונה לברך שאז יש מקום לברך אף בליל-שבת). ההקפדה על קידוש-לבנה במוצאי-שבת היא רק בתנאי שתתאפשר הברכה בזמנה, ולכן כאשר מוצאי-שבת הוא אחרי י' לחודש ויש חשש שהלילות יהיו מעוננים ותימנע הברכה, יש פוסקים הסבורים שיש להקדים את הברכה ככל האפשר, ולא להמתין למוצאי-שבת (ובמקום שיש שאלה וספק יעשו כהוראת רב מורה-הוראה שעל אתר). כיוון שקידוש-הלבנה הוא הקבלת פני-שכינה נהוג שלא לקדש את הלבנה תחת הגג, אלא לצאת ברוב-עם כיוצא לקראת המלך, בשמחה ובחגיגיות, וברוב שירה-וזמרה וריקוד. אך מי שהוא חולה וחלוש, יכול לראות את הלבנה דרך החלון ולברך. וכתבו הפוסקים שגם במקרה שאין מניין, ראוי להשתדל לפחות לברך במעמד שלושה.

כיוון שהברכה בקידוש-הלבנה היא על ההנאה לאורה, עד שאין מברכים על הלבנה כשהיא מכוסה בעננים או ביום, לכן כתבו הפוסקים להביט בלבנה לפני הברכה בכדי ליהנות מאורה, ויש שכתבו להביט בה גם אחר כך אלא שלמעשה מנהגנו להביט בלבנה רק פעם אחת קודם הברכה, ואחר כך אין להסתכל בלבנה כלל (כשם שאין מביטים בקשת); ונהוג לכוון את פניו לכיוון ירושלים, ויש שכתבו שזהירות זו היא בכדי שלא יתפרש הדבר כפלחן ללבנה ח"ו, ומטעם זה אומרים את תפלת "עלינו-לשבח" בתום קידוש-הלבנה, בכדי להדגיש ש"אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה".

יש לברך כאשר הלבנה נראית, ואם ברך על הלבנה בשעה שהיא מכוסה בעננים, לא יצא, מפני שאינו יכול ליהנות מאורה. ואם הלבנה מכוסה בענן קל בלבד, כך שאפשר לראות לאורה את מה שבדרך כלל רואים לאור הלבנה (בליל ז'), יכול לברך עליה. וכתבו הפוסקים שאם תוך כדי הברכה התכסתה הלבנה לגמרי יש להמשיך בברכה; אולם אם מראש ניתן לשער שתוך כדי הברכה יבוא ענן גדול ויכסה את הלבנה לגמרי, אין להתחיל בברכה.

אודות קידוש-הלבנה לנשים דנו הפוסקים האם מברכות, כיוון שמלשון הגמרא משמע שנשים ברכו בראיית הלבנה, ולעומתם היו שהגדירו ברכה זו כמצווה התלויה בזמן וממילא נשים פטורות ממנה, אך אם רצו הרשות בידם. אלא שלמעשה נהוג שנשים אינן מברכות ברכת-הלבנה.

קידוש לבנה מסוגל ומועיל לכמה דברים ומהם לאריכות-ימים ונסיעה בטוחה, ואף לכאבי-שיניים, ולכן נוהגים שאחרי אמירת "לנגוע בי לרעה" שמים היד על השיניים ואומרים "ולא יהיה לי כאב-שיניים לעולם"; ובעיקר נודע מעמד קידוש הלבנה כעת רצון לבקשת הגאולה, מסיבה זו הורה הרבי לערוך את מעמד קידוש-הלבנה תוך כוונה מיוחדת בתביעה לגאולה, כאמור: "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם".

אמרו חכמים כי שנים עשר אלף זוגות (24 אלף) של תלמידים היו לו לרבי עקיבא ונפטרו בתקופה קצרה – בימים שבין חג הפסח לחג השבועות: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". מסיבה זו כתבו הפוסקים שיש לנהוג בספירת העומר מקצת מנהגי אבלות, וכן משתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחברו. בתורת החסידות מבואר כי הטעם הפנימי לשלילת דברים המשמחים הוא, מפני שאלו ימי דין ומטעם זה גם תלמידי רע"ק נסתלקו באותו הפרק.

לבד מאסון פטירתם של תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה, צרות נוספות התרחשו כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב, התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כמו כן מאוחר יותר בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה במהלכן יהודים רבים נרצחו; וחלק גדול מפרעות אלו אירעו אף הם בימי הספירה. מסיבה זו נהוג לומר את תפלת "אב הרחמים" שחוברה על אסונות אלו בכל שבתות חודש אייר ואפילו בשבת מברכים החודש סיון.

נאמר: "לא תקיפו פאת ראשכם". ובארו חכמים את מצוות לא תעשה זו, שאסור לגלח את השער שבצדעים, מימין או משמאל. פעולה זו נקראת "הקפת פאת הראש", משום שכשמגלחים שער זה, מקבל שער הראש צורת עיגול. ועל כן את השער הגדל באזור זה אסור לספר לגמרי, אלא יש להשאיר שערות לפחות עד אורך שמאפשר לכופף את קצה השערה לשורשה (5 מ"מ). המקום המוגדר "פאה" שאסור לגלחו – הוא כעין משולש דמיוני שקצהו האחד בקצה המצח, קצהו השני בנקודה העליונה ביותר שאליה אפשר למתוח את האוזן, וקצהו התחתון מתחת לאוזן, ואפשר להסתפק בפאות עד אמצע האוזן מעט אחרי העצם, אך ראוי להשאיר פאות ממש שיגיעו לאוזן. גם את פאת ראשו של ילד אסור לגלח, ומנהג ישראל שלא לספר כלל את הבן עד מלאות לו שלוש שנים – גיל בו מתחיל חינוכו של הילד למצוות, ובראשם במצוות "לא תקיפו פאת ראשכם" והנחת הפאות.

את התספורת הראשונה של הילד נהוג לערוך ברוב עם ובשמחה במעמד קרובים וידידים, ביום מלאות לו שלוש שנים, בבוקר לאחר תפלת שחרית, אולם ניתן לעשותה אף בלילה וכן נהגו רבים; לאחר התספורת נוהגים לחלק יי"ש ומיני מזונות לאמירת "לחיים", ומברכים הנוכחים את הורי הילד שיזכו לגדל את בנם לתורה לחופה ולמעשים טובים, ויש הנוהגים אף לערוך סעודת מצווה לרגל התספורת הראשונה.