הלכה יומית

כאשר נעשה הילד בן שלוש, ביום שאסור להסתפר בו, יש לדחות את התספורת עד ההזדמנות הראשונה שתתאפשר בה התספורת: אם יום התספורת חל בשבת, ביום טוב או בראש חודש, יש לעשותה מיד למחרת, ואם יום התספורת הוא בחול המועד סוכות יש לעשותה בחול המועד. אולם אם יום הולדתו חל בחג הפסח ובימי הספירה שלאחריו, דוחים את התספורת עד ל"ג בעומר. ואם יום הולדתו חל בימים שלאחר ל"ג בעומר, תדחה התספורת עד ערב חג השבועות. וכן אם נעשה בן שלוש בימי "בין המצרים", דוחים את התספורת עד לאחר חצות היום של י' במנחם אב.

כיוון שמובא בספרים שגזיזת שערות הילד בפעם הראשונה היא בדוגמת מצוות "ראשית הגז" שהיא אחת ממתנות הכהונה, לכן נהוג לכבד תחלה את הכהנים בגזיזת השערות ואחריהם את הלויים והישראלים. ומטעם הדמיון שבמנהג זה למצוות ראשית הגז, יש הנוהגים לשקול את השערות לאחר התספורת ותמורת משקלם נותנים שווי משקל זהה של כסף או זהב לצדקה להצלחתו של הילד בתורה וביראת שמיים לאורך ימים ושנים טובות.

פשט המנהג בארץ הקודש שהאבות מביאים את בניהם לציונו הקדוש של רשב"י במירון, ולערוך להם שם את התספורת הראשונה בשמחה וריקודים, ובפרט ביום ההילולא ל"ג בעומר. וכן נהג האריז"ל שגילח את שערות ראש בנו בפעם הראשונה בציון הרשב"י במירון, מתוך משתה ושמחה.

נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך", וביארו חכמים שאפילו אם חברו חטא כנגדו בדבר שבממון אסור לשנאתו בלבו, ומאידך לא ישתוק, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו "למה עשית לי כך וכך", ואם רוצה ממידת חסידות למחול לו ולא להוכיחו, הדבר אפשרי, כי לא הקפידה תורה אלא על השתיקה והשנאה בלב. מי שציער את חברו או פגע בו עליו לרצותו ולבקש ממנו מחילה. ומצווה על הנפגע שימחל מיד כשמבקש ממנו מחילה, וממידת ענווה ראוי שימחל אפילו כאשר הלה הוציא עליו שם רע. וככלל מדת חסידות היא שלא זו בלבד שלא יעלה שנאת חברו בלבו אלא אדרבה יגמול טובות למי שהצר לו וכמו שמצינו בהנהגת יוסף עם אחיו.

נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו שחטא, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע, וכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, מצווה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. ועל כך נאמר "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". אלא שכלל זה לא נאמר על דבר איסור המפורש בתורה, שכן בדבר המפורש בתורה ישנה חובת המחאה עד שהלה ינזוף בו או יכה אותו, וכך הכריע אדה"ז למעשה. אך גם במקרה שפטור מלהוכיחו, ראוי להתאמץ לקרבו בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע בו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "אונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את חברו בשם גנאי ואפילו שלא בפניו, ואפילו בדרך צחוק והיתול אסור גם אם הלה כבר הורגל בכינוי זה. ומעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ולמעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, אלא שכתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, כפי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" ואמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה", לפיכך צריך לחוס על כבודו ועל ממונו של חברו כשם שחס הוא על שלו. וכל הדברים שאדם רוצה שיעשו לו, מצוה עליו לעשותם לאחיו מישראל. וכותב אדה"ז כי הדרך הישרה להגיע לקיום מצוות אהבת ישראל היא ע"י שהאדם יגביר את נפשו על גופו, שכן מצד הנפש כל ישראל הם אחים ממש בשרש נפשם בה' אחד.

אמרו חכמים שצריך להזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדבור, שמתוך שדמעתה מצויה פורענותה ממהרת לבוא. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. וכן שאמר רבא לבני דורו "כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו".

צריך להזהר שלא לבייש שום אדם מישראל, בין בדבור בין במעשה גם בינו לבין עצמו, וכל-שכן ברבים; ואפילו העושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחבירו אסור, וכפי שנהג מר עוקבא שהיה רגיל להשליך מעות לעני בכל יום בבוקר השכם בסתר וכשרצה העני לדעת מי הנותן, ברח מפניו לתוך כבשן האש, בכדי שלא יתבייש העני.

מצות עשה מן התורה לקדש את השבת, כפי שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בהזכרת שבח וקידוש בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומתחלה תקנו הבדלה בתפלה בלבד ולא על הכוס, מפני העוני וחוסר היכולת להשיג יין. ואחר כך כשהעשירו ישראל קבעוה חכמים על הכוס, וכשחזר העוני שבו חכמים וקבעוה בתפלה, ובכדי לשמור על יציבות התקנה, קבעו שאף המבדיל בתפלה עליו להבדיל גם על הכוס אם יש יין בהישג ידו.

כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפילות תקנו את נוסח ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן-הדעת", מפני שההבדלה שאדם יודע להבדיל בין קודש לחול חכמה היא, ולפיכך קבעוה בברכת החכמה "חונן-הדעת". טעם נוסף לכך הוא מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת, ובמוצאי-שבת קודם ההבדלה הרי הוא כשבת, לכן קבעו את נוסח ההבדלה בתפלה קודם שאלת צרכיו בברכות האמצעיות של תפלת שמונה עשרה. ואומרים תחילה "אתה-חונן", ואחר כך את נוסח ההבדלה "אתה-חוננתנו" וחוזרים להמשך ברכת "אתה-חונן" בתוספת אות ו' החיבור "וחננו מאתך".

אמרו חכמים כי שנים עשר אלף זוגות (24 אלף) של תלמידים היו לו לרבי עקיבא ונפטרו בתקופה קצרה – בימים שבין חג הפסח לחג השבועות: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". מסיבה זו כתבו הפוסקים שיש לנהוג בספירת העומר מקצת מנהגי אבלות, וכן משתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחברו. בתורת החסידות מבואר כי הטעם הפנימי לשלילת דברים המשמחים הוא, מפני שאלו ימי דין ומטעם זה גם תלמידי רע"ק נסתלקו באותו הפרק.