הלכה יומית

מי ששבע מאכילת שבת ואינו יכול לאכול פת בסעודת "מלווה מלכה", יכול לאכול מזונות או דברים שדרך ללפת בהם הפת כגון בשר ודגים, ואם אינו יכול רשאי להסתפק באכילת פירות, אולם לכתחילה יש לאכול פת, וכן הוא מנהג הרבי להקפיד ליטול ידיים לאכילת פת בסעודת "מלווה-מלכה". וכתבו הפוסקים שטוב לבשל במוצאי שבת בשר, או תבשיל אחר לכבוד סעודה זו, ולא להסתפק בשארית האוכל שנשארה מהשבת, אלא לבשל במיוחד לכבוד סעודה זו. עוד כתבו הפוסקים שמי שאינו יכול לאכול כלל סעודת "מלווה-מלכה", לכל הפחות יטרח להכין סעודה זו לאחרים, וילמד מאמרים על סעודה זו ודיניה.

מובא בגמרא שכשרב יהודה ראה דלעת חדשה ברך "שהחיינו". וכן נפסק להלכה שהרואה פרי-חדש שהבשיל, בין מפירות העץ ובין מפירות האדמה וניכר בו שמתחדש ונהנה בראייתו, מברך "שהחיינו", ולמעשה המנהג הוא לברך רק על האכילה ולא על הראיה כיון שדווקא באכילה יש לכולם הנאה; פירות שיש להם מינים רבים, מברך "שהחיינו" על כל מין ומין, ובמידה ומונחים לפניו כמה סוגים של פירות חדשים וכולם טעונים "שהחיינו", יפטור את כולם בברכה אחת.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם זאת, בכל מצוות השבת כגון קידוש וסעודות השבת חיבות בהן הנשים משום שנאמר על השבת "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו חכמים שכיוון שאשה מצווה בשמירת השבת שלא לחללה, מצווה היא אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. ודנו הפוסקים האם אשה חייבת בסעודת "מלווה-מלכה", ולמעשה כתבו הפוסקים שראוי שאף הן יקפידו לאכול סעודת "מלווה-מלכה". עוד כתבו הפוסקים כי מסגולותיה של סעודה זו ללידה קלה, ולכן נשים הרות יאכלו איזה מאכל לשם סעודה זו.

מי שלא אכל פרי שהתחדש וריסקו או שסחטו ועשה ממנו משקה, יכול לברך "שהחיינו" רק כשניכר עדיין שהוא מפרי-חדש. ועל פי זה כתבו הפוסקים האחרונים שבזמננו מיצי הפירות השונים המצויים בימינו אין לברך עליהם "שהחיינו" כיוון שכיום ניתן לשמרם בטריותם לאורך זמן ולכן לא ניתן לזהות עליהם שהנם מפירות חדשים, וכן הדין במחית פירות המרוסקים שברכתם שהכל מפני שריסקו באופן מוחלט. אלא שכתבו הפוסקים שנכון שייקח תחלה חתיכת פרי ויברך עליו "שהחיינו" ואחר כך יאכל את רסק הפירות.

אמרו חכמים שה' בישר לדוד המלך שפטירתו תהיה בשבת, ויש שכתבו שלכן בכל מוצאי-שבת היה דוד עורך סעודה על כך שחלפה שבת נוספת והוא עדיין בחיים. לפיכך סעודה זו נקראת גם בשם "סעודתא דדוד מלכא משיחא". ומביא הרבי מכתבי האריז"ל שבסעודה זו יש לומר: "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", וכן הוא מנהג הרבי. כמו כן מביא הרבי שזמן סעודה זו מסוגל לבקש על הגאולה. ונהגו לעשותה ברוב עם, ומנהגנו לערוך את התוועדויות "מלווה-מלכה", בבתיהם של החסידים.

דנו הפוסקים אודות מיקומה של ברכת "שהחיינו", יש שכתבו שכיוון ש"תדיר קודם" וברכת הפרי תדירה יותר מברכת-"שהחיינו" לכן יברך תחלה את ברכת הפרי ולאחריה יברך "שהחיינו" ואין הדבר מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, וכפי שמצינו בברכת-"שהחיינו" על המצוות המתחדשות מזמן לזמן שתחלה מברכים ברכת המצווה ולאחריה "שהחיינו". אלא שלמעשה פוסק אדמוה"ז שיברך "שהחיינו" תחלה ואח"כ ברכת הפרי; בטעם הדבר ביארו הפוסקים שברכת "שהחיינו" תלויה מעיקר-הדין בראייה ולא באכילה, וכיון שמתחייב בה מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה. ואם שכח וברך תחלה ברכת הפרי יכול לברך אחריה "שהחיינו".

אמרו חכמים "חמין במוצאי-שבת מלוגמא", כלומר – שתיית מים חמים, ורחיצה במים חמים במוצאי-שבת מסוגלים לרפואה. מעבר לכך מובא בפוסקים המנהג להשתמש לשתייה במוצאי-שבת במים חדשים, ולא במים שכבר נמצאים בכלים משבת. מפני ש"בארה של מרים" עוברת בכל מוצאי-שבת אל כל הבארות והמעיינות, ומי שפוגע בה ושותה ממימיה מתרפא מיד. ולכן נוהגים לשאוב מים חדשים במוצאי-שבת שאולי יזדמן לידם מים מבארה של מרים; על מנהג זה הזכיר הרבי שכיוון שאדה"ז הביא מנהג זה, לכן גם כיום יש מקום למנהג זה.

מי שלא ברך "שהחיינו" קודם אכילת הפרי ואפילו אם אכל כזית ממנו יכול לברך "שהחיינו" כל-עוד עסוק באכילה הראשונה ודעתו לאכול ממנו עוד, כיוון ששמחתו באכילת הפרי החדש נמשכת. אולם כשנזכר שלא ברך "שהחיינו" לאחר סיום אכילת הפירות שהיה בדעתו לאכול, לא יברך "שהחיינו", ואפילו לא עבר עדיין שיעור עיכול. וכתבו הפוסקים שבאכילה השנייה יברך "שהחיינו" ללא שם-ומלכות, והרוצה להדר ייקח פרי חדש אחר שלא אכל עדיין ויכוון לפטור אף את הפרי הראשון.

אנשי כנסת הגדולה הורו להפטיר בנביא בכל יו"ט מענינו של יום, ובמרוצת הדורות בעקבות גזרות שמד שכללו את אסור הקריאה-בתורה, תקנו חכמים שבכל שבת יקראו בנביאים מעניין הפרשה או מאורע השייך ליום הקריאה, שבעה עליות כנגד קריאת-התורה, כשכל עלייה הורכבה משלושה פסוקים לפחות, כך שהקריאה בנביא הכילה לפחות עשרים ואחד פסוקים. ומשבטלה הגזירה וחזרו לקרוא-בתורה, תקנו שיפטירו בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים, אלא שאם הסתיים העניין בפחות מכך לא הוסיפו עוד פסוקים.

ההפטרה נתקנה מעיקרה לשבתות וימים טובים בשחרית, ובימי הקריאה החלים בחול אין מפטירים בשחרית, מפני שלא רצו לבטל את העם ממלאכתם, ובתשעה-באב מפטירים בשחרית, שנהגו שלא לעשות בו מלאכה ואין זה מעכב העם ממלאכתם; כמו-כן בימי התעניות בתפלת מנחה מפטירים הפטרת "דרשו ה'" העוסקת בתשובה, וכפי שהנהיגו עזרא ונחמיה לעורר העם לתשובה לקראת סיום התענית. ההפטרה נתקנה מעיקרה רק בציבור, לאחר שקראו בספר-תורה, אולם אם לא קראו-בתורה, מחמת שלא היה מניין או שלא היה ספר-תורה אין חובת קריאת ההפטרה, ובמקום בו אין קריאת-התורה בקביעות נכון שיקראו מתוך החומש בלא ברכותיה, שלא תשתכח מהם תורת-הקריאה וההפטרה.

כשם שבקריאת-התורה בשבת ישנם שבעה עולים, תקנו להפטרה שבע ברכות, שתי ברכות לקריאת המפטיר בתורה וחמש ברכות מברך על ההפטרה: אחת מלפניה, וארבע לאחריה. ובתעניות מברך רק שלוש לאחריה, שלא נתקנה ברכת "על-התורה" רק לשבתות וי"ט שמזכירים בהם ענין היום כהודיה לה'; לאחר סיום ההפטרה לא יסגור המפטיר את הספר עד לאחר ברכות-ההפטרה, בכדי שיראה ויברך על מה שהפטיר. בברכה הראשונה שלאחר ההפטרה אין לענות אמן אחר המילים "אמת-וצדק" שאינם סיום הברכה, ולכן טוב שהמפטיר לא יפסיק שם, שידעו שהברכה מסתיימת במילים "בכל-דבריו".

ההפטרה לא נתקנה מעיקרה שיקראוה בספר כשר כמו שתקנו בקריאת-התורה, ולכן ניתן לקרוא את ההפטרה מתוך דף מודפס, ואף אין חיוב לקרוא מתוך ספר נביא שלם אלא די אף בקטע שמפטירים בו. אולם אין לומר את ההפטרה בעל-פה, אך אם ההפטרה כתובה ויש בה חיסרון ניתן לומר את החסר בעל-פה.