הלכה יומית

כיוון שנשים חייבות במצוות נר-חנוכה, אף שאינן מדליקות בעצמן, ראוי שימנעו מלכתחילה מאכילה, מעשיית מלאכה, משינה ולימוד קודם ההדלקה. ובעת הצורך יש להקל להן במלאכה או לימוד כגון לימוד לצורך בחינה וכדומה, ולגבי אכילה כתבו הפוסקים שניתן להקל בעת-הצורך, אלא שלמעשה טוב יותר שימנעו מאכילת קבע, ויאכלו מאכלים שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", או פת ומזונות פחות מכביצה.

מעיקר הדין החל מחצי השעה קודם זמן ההדלקה, הרוצה לאכול יותר משיעור כביצה -שהוא 54 גרם- פת או עוגה, או יתר העיסוקים שהוזכרו בהלכות הקודמות, רשאי למנות אדם אמין שיזכירהו בהגיע זמן ההדלקה להדליק. וכן יכול הוא להתחיל לעסוק במלאכה כשממנה אדם אחר שיזכירהו, אלא שיש המדייקים מלשון אדה"ז שלא לסמוך על כך לכתחילה, אלא לצורך דבר מצווה כמו לימוד-תורה או סעודת מצווה.

תקנו חכמים להודות ולהלל לה' באמירת פרקי ההלל שבתהלים, ברגלים שנקראו "מועד" ונאסרו במלאכה ואף התייחדו בקרבנותיהם. מעבר לתקנת קריאת ההלל ברגלים, נהגו ישראל לומר את ההלל בששת הימים האחרונים של פסח אף שלא התייחדו בקרבנות בפני עצמם כבחג הסוכות, וכן בראשי חודשים; ובכדי שיהיה ברור שהלל זה נאמר מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם. ובחנוכה הנהיגו לומר הלל שלם מפני גודל הנס שאירע בו; ונחלקו הפוסקים לגבי הברכה על ההלל בימים שאין גומרים אותו. ולמעשה מנהג חסידים שמברכים על ההלל בתחילתו ובסופו בחשאי גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל, וכן המתפלל ביחידות מברך.

מצוה מן המובחר לקרוא את ההלל עם הציבור לאחר תפלת שחרית, בכדי שיענה עמהם "הודו" ו"אנא-ה'" אחר שליח הציבור. ויש מי שאומר שהבא לבית הכנסת לאחר שהתפללו הציבור שחרית, ועומדים הם לקרות ההלל והוא לא התפלל שחרית, יקרא תחלה הלל עם הציבור ואחר כך יתפלל. אלא שעל פי האריז"ל יש להימנע מאמירת דברים שלא כסדרן, ויש אומרים אף שלא הייתה דעת רבותינו נשיאנו נוחה מכך. והטוב ביותר הוא להשתדל ולדאוג שיוכל לומר את ההלל בציבור אחרי שמונה-עשרה, וכך נהגו רבותינו נשיאנו בימים טובים, אף שבכל השנה היו מאריכים בתפלה שעות לאחר הציבור.

אין להפסיק באמצע הלל, אולם אם הפסיק ממשיך מהמקום בו הפסיק ואינו חוזר לראש ההלל. ומותר לענות בהלל רק על דברים שבקדושה שהתירו לענות בקריאת שמע, כיוון שהקורא את ההלל נחשב כאוחז באמצע הפרק עד סיומו. ויש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, ואם דילג פסוק או תיבה אחת ונזכר אחר כך, עליו לחזור ולקרוא מהמקום שטעה.

האוחז באמצע הלל וקראוהו לעלות לתורה, יעלה ויברך, אך לא יקרא יחד עם הבעל קורא אלא יעקוב בעיניו בלבד בספר התורה. ואם הוא כהן או לוי ואין שם אחר במקומו, לכתחילה יצא מבית הכנסת ולא יקראו לו לעלות לתורה כאשר הוא באמצע ההלל.

נאמר: "המזבח . . זה השלחן אשר לפני ה'", ואמרו חכמים: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". בין הדברים שהנהיגו על השלחן בדומה למזבח הוא להסיר או לכסות את הסכינים שעליו בעת ברכת-המזון. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", כיוון שהברזל מקצר ימי האדם והמזבח מאריך ימיו של אדם ע"י הקרבנות. וכן השולחן מאריך ימיו ע"י מצוות הכנסת אורחים. טעם נוסף לכך, משום שהיה אדם שהזיק לעצמו באמצעות הסכין כשהגיע לברכת "בונה-ירושלים" כביטוי לצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. אולם נהגו שלא לכסותם בשבת וביום-טוב, שבהם אין פגע רע.

את ההלל יש לומר מעומד ולכן אין להישען ולהיסמך באמירתו, אך אדם חלוש רשאי לאמרו בישיבה. באמירת ההלל יש להיזהר לבטא כל מילה בבירור, שלא יטעה בהברה המשנה את משמעות המילה. כמו כן באמירת הפסוק "הודו לה' יש לבטא במדויק את המילים "כי לעולם" שלא ישמע "כלעולם", וכן יש להדגיש את האות ס' של "חסדו" שלא ישמע "חזדו". וכשמגיע שליח הציבור ל"יאמר נא" אומרים הקהל אחריו "הודו לה' . ." וכן לאחר פסוקי "יאמרו נא". וגם המתפלל ביחידות אומר "הודו לה' . ." לאחר פסוקים אלו.

כתבו הפוסקים שנכון שלא להסיר את המפה והלחם מן השולחן עד לאחר ברכת-המזון, בכדי שיהא ניכר שמברך על חסדי ה', שהרי השיור מהלחם הוא סימן ברכה. אלא שאם סיימו בסעודה את כל הלחם, אין להביא פת חדשה לשלחן מפני שנראה כעורך שלחן לעבודה-זרה, אך אם נותרה פת שלימה, כגון בשבת שנותרה חלה מה"לחם-משנה", טוב שלא להסירה עד לאחר הברכה.

את ההלל יש לומר רק בימים שתקנו לאמרו, ואמרו חכמים שהקורא את ההלל בכל יום הרי הוא כמחרף ומגדף. בטעם חומרת הדבר יש שכתבו שמתוך שאומרו תמיד, מתקהים רגשותיו, ובבוא היום בו קוראים את ההלל לא יתפעל ויתעורר להודאה על ניסי ה'. אלא שאיסור אמירת הלל בכל יום הוא רק באמירת הלל דרך שירה, אך תוך כדי אמירת תהלים מותר, ובפרט שאומרים אותו ללא ברכה ובישיבה ואין כופלים בו פסוקים כבהלל, הרי זה מתפרש שאין כוונתנו לאמירת ההלל אלא לפסוקי תהלים.

מפאת חשיבותה של ברכת-המזון קבעו חכמים לאומרה במקום בו ישב בעת אכילתו, ולכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו לפני שיברך ברכת-המזון אפילו כשבכוונתו לשוב, שמא ישכח לשוב למקומו ולברך. ואם שכח לברך ויצא לדרכו, או שטעה וסבר שניתן לברך במקום אחר, אפילו אם נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת-המזון. ורק כשאינו יכול לחזור, רשאי לברך שלא במקום אכילתו. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יכול לאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן לברך ברכת-המזון, ואם לא שמר את ידיו והסיח דעתו מלאכול עוד, ייטול ידיו ויברך המוציא לפני כן. ולצורך מצווה עוברת מותר לצאת אף קודם ברכת-המזון.

את ברכת-המזון יש לברך בישיבה, שעל ידי כך יוכל לכוון יותר. ואף מי שאכל בעמידה או תוך כדי הליכה, עליו להתיישב לברכת-המזון. ובשעת הברכה לא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב באימה ובצורה מכובדת. ובדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה. והמהלך בדרך ואוכל דרך הילוכו אינו חייב להתיישב לברכה, מפני שאם יתעכב יש חשש שהמחשבות על איחורו יטרידו את כוונתו.