הלכה יומית

נאמר בירושלמי: "ספרים שזכת בהן א"י אין מוציאין אותם חו"ל". כלומר, ספרים שבארץ-ישראל אסור להוציאם לחו"ל. ויש שכתבו הדבר אמור לא רק בספרי תורה אלא אף בשאר ספרי-קודש של תורה שבעל-פה. ודנו הפוסקים האחרונים מדוע כעת לא שמענו שיקפידו על כך והדבר לא נפסק הלכה למעשה; יש שכתבו שאיסור הוצאת ספרים היה רק בזמן חז"ל, שחששו משממת ארץ-ישראל ללא ספרייה. ויש שכתבו שאמנם היה מן הראוי שיתנו בכל ספר בארץ-ישראל- שיוכלו להוציאו לחו"ל. אולם למעשה כתבו הפוסקים, שכיוון שהיום הספרים מודפסים, עצם תעשיית הדפוס מהווה כהתניה מפורשת להפצתם בכל מקום אפשרי ואף בחו"ל, ולכן אין כל חשש בהוצאת הספרים לחו"ל.

מן הפסוק: "יאמרו גאולי ה’ אשר גאלם מיד צר". למדו חכמים ש"ארבעה צריכים להודות", והם: יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. כל אלו מברכים ברכת "הגומל". כמו כן מי שיצא מסכנה חייב לברך "הגומל", אלא שהדבר אמור רק למי שניצל מסכנה ודאית, בה היה מעורב; אך מי שרק נמנעה ממנו הסכנה, מבלי שהסתכן בפועל אינו מברך. אך לגבי הארבעה שנזכרו בגמרא עליהם לברך הגומל, גם כאשר לא הסתכן בפועל, כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכדומה, עליו לברך ברכת הגומל. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה, פרטים נוספים בדיני חיוב ברכת הגומל.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, שהארבעה שהוזכרו בגמרא המחויבים בברכת-הגומל – עליהם לברך גם אם לא הסתכנו בפועל; ודנו הפוסקים האחרונים לגבי הנוסע ברכבת תת-ימית וכן העובר את המדבר בקרון או ברכב. ולמעשה כתבו שכיוון שברכבת תת-ימית אין סכנה מגלי הים ומסערות, וכן בנסיעה במדבר אין שכיחות סכנות כגון חיות רעות וליסטים, ולכן אין הנוסע בהם מברך "הגומל". כמו כן לגבי הפלגות קצרות, כגון שיט או דיג בסמיכות למקום יישוב אין לברך "הגומל" לאחריהן. ולגבי טיפול רפואי כגון ניתוח פנימי, או טיפול המלווה בהרדמה כללית גם אם הוא קל יחסית, וכן המוטל במיטת חוליו לפחות שלשה ימים, כתבו הפוסקים לברך "הגומל".

אחת מל"ט מלאכות המשכן הייתה מלאכת "מְלבֵַן", שמשמעותה הסרת הלכלוך הדבוק בצמר, ניקויו שטיפתו וצביעתו בחומרים מלבינים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה, כיבוס בגדים אסרו בשבת, ולא רק בכיבוס ממשי, אלא אפילו שרייתו של הבגד במים "זהו כיבוסו". ולכן כתבו הפוסקים שכאשר נשפכה כמות גדולה של מים אין להניח עליהם בגד משום "מְלבֵַן". לגבי ניגוב הידיים בשבת, כותב אדמוה"ז שאף שמעיקר-הדין מותר הדבר, מכיוון שהניגוב הוא "דרך לכלוך", טוב לשפשף היטב את הידיים זו בזו, כדי לנער מהן את המים לפני הניגוב; אלא שמסיים שרווח המנהג להקל לנגב את הידיים מיד, וזו הדעה העיקרית להלכה.

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה, וכמה טעמים נאמרו בדבר: לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא, כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. כמו-כן בכדי להסיר את הרוח-הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מי ששכח לברך על נטילת ידיו בבוקר עד מתי יוכל לברך. יש שכתבו שאם עוד לא ברך את ברכות השחר יכול לברך לפניהם על נטילת ידיים, וכן משמע מדברי אדה"ז במהדו"ק שלו, אולם במהדו"ב משמע שאין לברך ענט"י כאשר כבר נטל בלא ברכה.

תקנו חכמים לברך בכל יום את ברכות-השחר, המשבחים את ה' על סדר העולם והנהגתו והנאת הבריות מכל פרט בעולם שברא. ומשום-כך תקנו לומר את ברכות השחר, בפעם הראשונה ביום שנהנים מהנאות המתוארות בהן. אלא שלמעשה ניתן לומר את כל ברכות השחר גם אם כבר התפלל תפלת שחרית, ולכתחילה יאמרן עד שליש היום, ולפחות עד חצות היום, ובדיעבד עד שעת השינה בלילה, ואם הוא כבר מתנמנם לא יברך "המעביר שינה". אלא שכל האמור הוא רק על ברכות-השחר אך לגבי ברכת "על נטילת ידיים" כבר הוזכר בהלכה הקודמת, שלמנהגנו אין לאומרה לאחר תפלת מנחה, ולגבי ברכת התורה יתבארו הדברים אי"ה בהלכה הבאה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, על אף שברכות-השחר נתקנו לאומרן בבוקר, בפעם הראשונה ביום שנהנים מהנאות המתוארות בהן – מי ששכח ולא ברך ברכות השחר בבוקר, יכול להשלימן במשך היום, גם במקרה שכבר התפלל תפלת שחרית, למרות העובדה שחלק מן הברכות חוזרות על עצמן במהלך התפלה עם-זאת ניתן לאומרן כל היום. אלא שלגבי ברכות התורה, מי שכבר התפלל תפלת שחרית, לא יברך, שכן יצא ידי חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם"-ומי שכבר התפלל יברך שלא לצורך- ולכן, מי שלא ברך ברכת התורה קודם התפלה, ראוי שילמד מעט תורה מיד לאחר תפלת העמידה, כדי לסמוך את הלימוד לברכה על התורה, ולמעשה גם אם לא למד תורה מיד לא יברך שוב ברכת התורה.

נאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". ודרשו חז"ל שפסוק זה בא ללמד "לסיכה שהיא כשתייה". כלומר, באיסורי תורה, כגון באיסור אכילה ושתיה שנאמר ביום הכיפורים, נחשבת אף הסיכה בכלל האיסור. ונחלקו הפוסקים האם איסור זה קיים אף ביתר איסורי האכילה – האם מותר לסוך בדבר שאסור לאכלו מחמת כשרותו. ויש שכתבו שאמנם ראוי שלא לרחוץ רחיצה של תענוג ולסוך בחומרים אלו. אלא שלמעשה, בסבונים ומוצרים קוסמטיים ודומיהם המיוצרים כיום, גם אם הנם מורכבים משומנים שאינם כשרים, כתבו הפוסקים האחרונים להתיר להתרחץ ולסוך בהם – אפילו למטרת רחיצה של תענוג, כיוון שהרכיבים הבלתי כשרים פגומים מעיקרם, ואין עליהם תואר מאכל כלל.

נאמר: "לא תסיג גבול רעך" והרחיבו חז"ל את איסור זה לתחומים נוספים, והובא הדבר אף להלכה שבכלל איסור זה, הוזהרנו אף שלא לפגוע בפרנסת הזולת, שכן היורד לאומנות חברו שלא כדין משיג את גבול פרנסתו. ודנו הפוסקים האם מותר לבעל חנות מתחרה, להוזיל את מחיריו על מנת שיבואו לרכוש ממנו. למעשה יש שכתבו שבמקום שחנויות אחרות לא יוכלו להתחרות עם המחירים החדשים, ויאבדו את פרנסתם לגמרי הדבר אסור. אולם איסור הוזלת המחירים, הוא רק אם מוכר את כל המוצרים במחיר זה, אבל מותר למכור מוצרים מסוימים במחיר מוזל מאד, בכוונה שייכנסו אליו בעבורם, כיון שגם חנויות אחרות יוכלו לעשות כן.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת "מכה- בפטיש", ומשמעותה גימור הכלי בכדי להביאו לצורתו הרצויה. חכמים למדו מכך שכל פעולה שמהווה סיום תהליך של הכנת דבר או תיקון החפץ אסורה בשבת. ודנו הפוסקים האם פתיחת בקבוקים חדשים בשבת מותרת, או שמא יש בה משום איסור "מכה-בפטיש", שע"י הפרדת הפקק מהטבעת שתחתיו נעשה ראוי לשימוש, ויש אכן שאסרו את פתיחת כל סוגי הפקקים. אלא שלמעשה פוסקים רבים כתבו להתיר זאת מכמה טעמים, ומהם: שהפקק היה כבר כלי בטרם פתיחתו, שניתן לפתוח את הפקק מבלי לקורעו. עוד יש לדעת שמלאכת מכה בפטיש הנעשית שלא במטרה לתקן כלי איננה מלאכה גמורה.

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך" ודרשו חכמים שפסוק זה בא אף "לרבות אחיך הגדול”. ולדעת כמה מן הראשונים חיוב זה הינו מן התורה. ויש שכתבו שכיוון שמצווה זו נגזרת מכיבוד אב ואם – שגנאי להורים שלא מכבדים את תולדותיהם, לכן חיוב כבוד אחיו הגדול, אינו מגבל לזמן חיי ההורים, אלא הוא בתקפו תמיד. יש שהוסיפו וכתבו שעל פי דבריהם, מצווה זו קיימת אף באחותו הגדולה, וגם בכל אח שגדול ממנו. שכיוון שמצווה זו מיוסדת על העיקרון שגנאי להורים שלא מכבדים את תולדותיהם הגדולים, יש להניח שהציווי לכבד את האח הגדול, אמור בין בבן ובין בבת, וגם בכל האחים שגדולים ממנו.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי מן הנכרים חייב להטבילו, בכדי להוציא את הכלי מטומאת הנכרי ולהכניסו לקדושת ישראל. ודנו הפוסקים אודות מאכלים ומשקאות הנרכשים בכליהן האם חלה עליהם חובת טבילה. ולמעשה כתבו הפוסקים שכל עוד והמאכל נמצא בכלי המקורי עמו נרכש, מותר להשתמש בו ואף לאכול או לשתות מהכלי עצמו, שכן עיקר הכוונה הייתה על רכישת המאכל ולא הכלי; ועוד כמה טעמים נאמרו להקל בזה. אולם לאחר גמר הוצאת כל התכולה מן הכלי, השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן מעוניינים למלאותו בדברי מאכל או משקה יש להטבילו.