הלכה יומית

אמרו חכמים ששמו של ה' – "שלום", עם זאת כשמנו את שמות ה' שאסור למחקם לא הזכירו חכמים את השם "שלום". ולכן לדעת כמה מן הפוסקים אין צורך לגנזו; ואף משתמשים בו כאשר נפגש איש עם רעהו כדי לברכו בשם ה'. אלא שעדיין הזהירו חכמים שלא לבזותו. ולכן אסור לאדם לומר לחברו "שלום" במקומות המטונפים ודומיהם. ונחלקו הפוסקים האם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו "שלום" במקומות מטונפים. יש שכתבו שאסור לקרוא לו בשמו, אולם יש שהתירו זאת – כיוון שכוונתו לשמו של האדם. ולמעשה כותב אדמוה"ז שהלכה כדברי המקל הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, ולכן נוהגים להקל בכך.

נאמר: "ששת ימים תעשה מעשיך", ומכאן למדו שבשבת האיסור הוא רק על עשיית מלאכות ששת-הימים, אבל מלאכה הנעשית מאליה בשבת מותרת. וכך נפסק להלכה, שאין "שביתת-כלים", כלומר – שכלים אינם חייבים לשבות בשבת. כמו-כן מותר להתחיל מלאכה בערב-שבת, שתגמר מאליה בשבת. ולכן צמחים שעלולים למות באם לא יושקו בו ביום, מותר לכוון מראש את הממטרות שיפעלו בשבת, בתנאי שאין השפעה לפתיחת הברזים בבית, על הזרימה בממטרות. אך למעשה הצביעו הפוסקים על בעיות חמורות העשויות להתעורר בכוון הממטרות שיפעלו בשבת, כיוון שמחוללות רעש, יש בכך משום פגיעה בכבוד-השבת, ובדבר המרעיש, מותר רק בתנאי שידוע שהחל מאתמול, ולכן אין לכוונם שיפעלו בשבת. יש שהתירו במקום הפסד גדול לכוונם שיפעלו ב'טפטפת' בצורה שאינה ניכרת.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים האם ההקפדה היא על הפרשת הסכום המדויק מן הרווחים או שמא ניתן לשער באופן כללי את הרווחים ולהפריש מהם מעשר, וכך היו אמנם שפסקו למעשה שדי בנתינת מעשר משוערת. ולמעשה כתבו הפוסקים, שכיוון שחז"ל לא ראו בעין יפה את מי שמדקדק בנתינת המעשרות, לכן יש להרבות בהם מעבר לחיוב המעשרות המינימאלי. וכן הורה הרבי בהזדמנויות רבות שעל כספי המעשרות יש להוסיף עוד סכום ולא לתת בדיוק את המעשר מן הרווחים.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, חיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים שבאו לידו, וכתבו הפוסקים שהוא הדין במי שמצא מציאה שהתייאשו בעליה, שעליו להפריש מעשרות ממנה או מערכה הכספי. יש מן הפוסקים שהסתפקו אף במקרה, שהמוצא החליט להחזיר את המציאה למאבד, והמאבד אינו עני, האם יצטרך להפריש מעשר לפני שיחזיר את האבידה, כיון שכבר התחייב במעשר מיד כשזכה בו. היו אף שכתבו שלא רק המוצא אבידת חברו חייב במעשר, אלא שאף המאבד עצמו, אם מוצא את אבידתו לאחר שהתייאש, חייב להפרש ממנה מעשר. וכן מי שהתייאש מגביית חוב, ושוב הצליח לגבותו, חייב במעשר כספים.

נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קָנֹה מיד עמיתך". ודרשו חכמים: "כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך.. באת לקנות, קנה מישראל חברך". וכתבו הפוסקים שבמקרה שהקנייה מיהודי כרוכה בטרחה בלבד, כלומר כשהמחיר, השירות וטיב העבודה שווים אך היהודי פחות נגיש, יש לטרוח ולקנות מיהודי דווקא. דין זה אמור אף בהעסקת פועלים – שיש להעדיף פועל יהודי. וכן ידועה גישת הרבי שיש להעדיף לנסוע בחברה יהודית דווקא. כמו כן, יש שכתבו שיש לטרוח ולהעדיף קונה או מוכר שומר תורה ומצוות דווקא ולקנות או למכור דווקא ממנו, ובהלכה הבאה אי"ה יבואו הדברים ביתר הרחבה, עד כמה יש להפסיד לצורך העדפת היהודי.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, יש מצווה לקנות מיהודי דווקא, ודנו הפוסקים עד כמה יש להשקיע כדי להעדיף את היהודי. ראשית יש להדגיש, שממקרה שהגוי המתחרה מתכוון לרושש את עסקיו של היהודי – מצווה לקנות דווקא מהיהודי גם כשההפרש בין המחירים גבוהה מאד. אלא שבמקרה זה יש מן הפוסקים שהתירו לקחת את ההפרש מכספי מעשרות. במידה ואין בכוונת הגוי לרושש את היהודי והמחירים אצל הגוי זולים יותר, דנו הפוסקים עד כמה צריך לשלם כדי להעדיף את העסקה עם יהודי; יש שכתבו שעד כדי הפסד של "שתות"– הפרש של כ 16- אחוז מהעסקה- שמציע הגוי, יעדיף את היהודי. ויש שכתבו עד חומש מהעסקה. אך ביותר מכך רשאי לבצע את העסקה עם הגוי.

על קדושת יו"ט נאמר: "כל מלאכה לא ייעשה בהם, אך אשר ייאכל לכל נפש, הוא לבדו ייעשה לכם". כלומר, התורה התירה ביום-טוב לעשות מלאכות מסוימות לצורך "אוכל נפש", אך מלאכות שקשורות באכילה אפשר לעשותן מערב החג מבלי שייגרם הפסד או פגם באיכות וטעם המאכל יש לעשותן מערב החג. אחת המלאכות שהתירו חכמים: לברור ביום טוב אוכל מתוך פסולת או פסולת מתוך האוכל – מה שכרוך מבניהם בפחות טרחה. ובניגוד לשבת, ביום טוב ניתן להיעזר בכלי המיועד לברירה אם הוא מיועד לכמויות קטנות ולא נראה שעושים זאת לצורך יום המחר, ולכן כתבו האחרונים שמותר להשתמש במקלף ביום טוב לקילוף ירקות.

אמרו חכמים: "הנהנה מן העולם-הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי-שמים", ולכן על-כל הנאה שאדם נהנה בעולם הזה, עליו לתת שבח והודאה לה'. כמו-כן אסור ליהנות מריח טוב קודם הברכה. חכמים תיקנו ברכה מיוחדת על הריח, מפני שהוא דבר שנכנס לגוף וסועד אותו, ודומה בכך לאכילה ושתייה. על פירות ריחניים מברכים: "אשר נתן ריח טוב בפירות"; ועל עצי או עשבי בשמים "בורא עצי או עשבי בשמים"; ויתר המינים ברכתם "בורא מיני בשמים". עם זאת, במוצאי-שבת בהבדלה, נהגו לברך על כל הסוגים "בורא מיני בשמים", משום שאין הכול בקיאים בברכות. ועדיף לצרף בושם שברכתו הפרטית "מיני בשמים", כדי לברך את הברכה כהלכה.

בקשר לדין ברכת-הריח, דנו הפוסקים מפני-מה אין מקובל לברך על הרחת טבק. יש שכתבו אמנם שראוי להריח תחלה בושם, לברך עליו ולפטור את הטבק אגב ברכתו, אך למעשה פוסקים רבים הקלו ואמרו שאין צורך אף בכך. וכתבו הפוסקים טעמים רבים ליישב מנהג זה שלא לברך על הריח את הטבק, ועל אף שכמה טעמים שנאמרו בזה צריכים עיון, עם זאת למעשה כתבו הפוסקים ליישב את מנהג העולם שלא לברך על הרחת הטבק, כיוון שמטרת הרחת הטבק היא לפתוח את דרכי הנשימה ולהוציא ליחה, והתענוג מריחו הטוב הוא משני, אין מברכים עליו.

אודות שליח ציבור שטעה בתפלתו נאמר בגמרא: "טעה בכל הברכות כלן אין מעלין אותו". כלומר אין שולחים שליח-ציבור אחר תחתיו, אלא כל-עוד ויודע לתקן טעותו יכול הוא להמשיך ולהתפלל, אולם אם מכוון את טעותו בברכת ולמלשינים באופן שיטתי, מונעים ממנו לגשת לפני התיבה. במקרה שאינו יודע לתקן טעותו מעבירים אותו מתפילה זו, אך כשר הוא להתפלל תפילות אחרות. במידה וארע הדבר, כך שישנו צורך שייגש אחר תחתיו, על הש"ץ המחליף להתחיל מתחילת הברכה שהראשון טעה בה, מפני שלא ניתן לחלק ברכה אחת לשנים. ואם טעה הוא כשאחז בשלשת הברכות הראשונות, עליו להתחיל מתחילת התפלה, כיוון ששלשת הברכות הראשונות חשובות כאחת.

לא אחת נאמר בתלמוד שאיסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, ואף שבגמרא עצמה הוצגו גישות שונות אודות רמת חומרתו של איסור זה, פסקו כמה ראשונים שאיסור זה מן התורה, ולמדים זאת ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. עם זאת לא נאמר איסור צער בעלי-חיים במקום הצורך. ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", וכן הנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, אלא שנהוג להיזהר שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בזה.

בהלכות הקודמות התבאר שלאחר ברכת הקשת אין לראותה עוד, מפאת כבוד שמיים. ודנו הפוסקים האם מותר למי שראה את הקשת לספר לחברו שנראית הקשת, בכדי שיוכל אף-הוא לברך. שכן, אי ראיית הקשת מסמלת דבר חיובי, כפי שאמרו חז"ל שבדור-זכאי כבדורו של רשב"י לא נראתה הקשת. לעומת-זאת הופעת הקשת אינה מהווה סימן חיובי. וכיוון שנפסק להלכה שאין ראוי לספר דבר רע, יש שכתבו שיש להימנע מלשתף אחרים בהופעתה של הקשת. לעומתם יש שכתבו שאדרבה, הופעת הקשת היא סימן טוב – שבחסד ה' כרת ברית שלא להשחית עולמו, ולכן ניתן להסב את תשומת-לבם של אחרים לכך ולזכותם בברכה וע"י כך ישובו אל ה'.