הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר, שקיים איסור שטיפת הרצפה בשבת, על פי גזרת חז"ל, שמא יבוא להשוות גומות שבקרקע ויעבור על איסור "בונה" בשבת. וכתבו הפוסקים שכאשר נכרי שוטף את הרצפה הדבר אפשרי, כיוון שלא אסרו אמירה לנכרי ב"פסיק רישיה" (=כשהפעולה תיעשה בוודאות) ורק ליהודי אסרו זאת. אלא שצריך לומר לנכרי שלא ישתמש עם סמרטוט או כל דבר שעשוי להביא לידי איסור סחיטה. עוד כתבו הפוסקים שניקוי והדחת השיש, הכיור והחרסינות שבמטבח ובבית־הכסא בעת־הצורך, מותרים אף ליהודי בשבת, משום שעליהם לא חלה גזירת חז"ל־ האוסרת את הדחת הקרקע בלבד, אלא שכאמור־ יש להיזהר שלא להשתמש לשם־כך בדבר העלול להביא לידי סחיטה.

נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ומהמילים "את כל" למדו חכמים, שחיוב הפרשת מעשר הוא מכל סוגי הרווחים. ודנו הפוסקים אודות מתנות ושוברים שווי-כסף, האם חל עליהם חיוב מעשר. יש שכתבו שאם משתמש במתנה כמות שהיא, אינו חייב להפריש את הערך הכספי של מעשר ממנה. ויש שסברו שמכל מתנה יפריש שווי מעשר. כמו-כן דנו הפוסקים לגבי אדם הנצרך לקבל מענק ממגבית צדקה, האם חייב הוא במעשר; יש שכתבו שהוא חייב במעשר בדומה לחיוב מעשר בתבואה, אולם יש שכתבו שאינו חייב, כיוון ש"פרנסת עצמו קודמת לכל אדם", ואם בכל-זאת רוצה להפריש, ראוי שייתן את המעשר לקופה ממנה קיבל את הכסף.

אמרו חכמים: "לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל". ונפסק להלכה שאסור להחזיק כל חפץ יקר־ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין־ בעת התפלה, מחשש שמא יטרידוהו בעת התפלה. ולגבי טרדות שנוצרו במהלך התפילה, כגון שנפל ספר קודש על הרצפה, ומפריע למתפלל להתרכז בתפילתו, מותר להרימו אף באמצע התפלה, אך לא באמצע הברכה – אלא יסיימה וירים את הספר לפני שיתחיל את הברכה הבאה. וכתבו הפוסקים, שאף אם תינוק בוכה באמצע התפלה ומפריע לציבור, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו בלי לדבר, ואם הדבר אינו מועיל – עליו אף לצאת עמו מבית הכנסת עד שיירגע.

נאמר: "ויעבור ה' על פניו, ויקרא" ואמרו חכמים: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח-ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". ומכך שה' נגלה למשה כשליח-ציבור למדו הראשונים, שי"ג מדות נאמרות בציבור דווקא. ובשלחן ערוך נפסק, שדווקא בדרך תחנונים אין לאמרם ביחידות, אך בדרך קריאה בלבד מותר. אלא שלמנהגנו נראה שאין אומרים אותם ביחיד כלל, גם לא כקריאה בניגון וטעמים, ועפ"ז האומר סליחות ביחיד, ידלג עליהם. אולם יש המדייקים, שהאומר סליחות בציבור ואינו מצליח להתקדם בקצב הציבור, רשאי לומר את י"ג מידות הרחמים כל זמן שהציבור עדיין אומר את הסליחות, אף שהתקדמו.

נאמר בגמרא שהרואה את ספר־תורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת מקל־וחומר, שאם בפני תלמידי־חכמים לומדי התורה קמים, כל־שכן שספני התורה עצמה עומדים. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר־התורה, חייב לקום, גם עדיין אינו רואהו אלא רק שומע את קול הפעמונים שעל הספר, חייב לעמוד. אלא שכל האמור הוא רק כשספר־התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית־הכנסת ומוליכים את ספר־התורה, אבל היושב מחוץ לבית־הכנסת, ורואה מהחלון שמוליכים את ספר־התורה בבית־הכנסת, אינו צריך לעמוד כיוון שהוא ברשות אחרת. וכתבו הפוסקים שכשספר־התורה מונח על הבימה וכן כשהמגביה יושב כשספר־התורה עליו, אין צורך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן.

כתבו הפוסקים שבעת אמירת הסליחות על שליח הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג מדות הרחמים, "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור"; טעם נוסף לעטוף החזן בטלית בעת הסליחות, משום כבוד הציבור. ולכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; ואילו ביתר הימים- שהסליחות נאמרות ביום, שליח הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכותב אדמוה"ז להלכה שכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

למדו חכמים, שישנה משמעות בעלת השלכות מרחיקי לכת לדברים הנעשים בפתיחת השנה החדשה. משום כך, מובא בגמרא שיש דברים שכדאי לאכלם בראש-השנה לסימן טוב. מנגד, יש דברים שטוב להימנע מאכילתם בראש-השנה. בין הדברים שכתבו הפוסקים שראוי להימנע מהם היא, אכילת אגוזים ולוזים. ונמקו זאת בשני טעמים: ראשית, מפני שאגוז שווה בערכו המספרי ל"חטא". שנית, מפני שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים. ויש מן הפוסקים שכתבו שהאמור הוא באכילת האגוז לבד, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

כשהיו מקדשים את החודש על פי עדויות ראיית מולד-הלבנה, היו בית הדין מפרסמים לציבור באיזה יום חל ראש-החודש, ועל פי הודעה זו ידעו מתי יחולו החגים. אלא שבראש-השנה שהחג חל בראש-החודש, לא יכלו להודיע באיזה יום הוא יחול, כי הדבר היה תלוי בביאתם של העדים. בכדי להסיר ספק, קבעו מראש, שראש-השנה יהיה תמיד יומיים. אלא שעל-אף שיום ב' דראש-השנה נחשב כחג, זהו רק להחמיר אך לא להקל, ולכן אסור להכין מיום א' דראש-השנה ליום השני שזהו כמכין מהחג לחול, ואפילו את שטיפת הכלים -באופן המותר- דוחים לאחר צאת-הכוכבים של ליל ב', וכן את נרות החג מדליקים רק לאחר צאת-הכוכבים.

נאמר "לא תישא שמע שווא". ואמרו חכמים, שגדול עונש מקבל לשון-הרע מן המספר. אלא שבארו חז"ל שכיש סיכוי שעל-ידי השמיעה יפיק תועלת, מותר לחקור את נכונות הדברים ולפעול בהתאם. אחת הדוגמאות שהובאו בחז"ל על-כך היא מגדליה בן אחיקם, שלפני שנהרג קיבל מידע על-כך אך סרב לקבל זאת מחשש איסור "קבלת לשון-הרע". כתוצאה מכך נהרג הוא והיהודים עמו שתוארו בפסוק "אנשים אשר הכה .. גדליה". ומדייקים חז"ל שלא היה צריך להאמין לסיפור לשון-הרע, אבל היה עליו לחשוש, וכיוון שלא חש לכך "מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". אך אם לא תצמח תועלת מהשמיעה או שהשמועה התבררה כמופרזת אין לקבלה וודאי שלא לפרסמה.

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך". והגדירו חכמים את מצוות כיבוד אב ואם – שחייב אדם לסייע לאביו ולאמו בכל מה שיצטרכו ופרטו חכמים: "מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא", וביארו הראשונים שאלו דוגמאות מועטות שנקטו חז"ל, אולם למעשה חיובו של הבן הוא, לסייע בכל דבר שיש להם צורך בו, ומבקשים ממנו. כשהורה מבקש דבר המסוכן בוודאות, אסור לו לשמוע לו. אמנם כשמבקש דבר שאינו בריא, שאין חשש סכנה ממשית על ידי זה, ורק ישנו חשש רחוק בלבד שהדבר עלול להזיק לבריאותו – נחלקו הפוסקים האם גם אז לא ישמע לו או שמא עליו לציית.

בהלכה הקודמת התבאר, שכאשר האב מבקש מבנו דבר המסוכן עבורו, אין הבן חייב לשמוע בקולו אך דבר שסיכויי הסתכנות ממנו קלושים, עליו לשמוע בקול אביו. ודנו הפוסקים, כיצד ינהג הבן כאשר הוריו צריכים לקבל טיפול שיש בו ייסורים ל"ע ומסרבים לקבלו, האם עליו לאלצם לעבור את הטיפול. ויש מן הפוסקים שכתבו לחלק: כאשר הטיפול מציל חיים, יש לעשות את הטיפול בעל כרחם ללא שהות. אולם כאשר הטיפול אינו בהול כל-כך, יש להשתדל שאדם אחר יאלצם לקבלו. אך כשמצבם אינו מוגדר כמסוכן, והטיפול רק ישפר את איכות חייהם, יש לשמוע בקול ההורים ולא יאלצם לעבור את הטיפול הכרוך בייסורים.

נאמר בפרשת נזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וביאר רבי אלעזר הקפר שהתורה מתייחסת לנזיר כ"חוטא" בכך שציער עצמו מן היין. וכן כתבו הראשונים והובא הדבר אף להלכה שחייב האדם לשמור על בריאותו ואין לו רשות לסגף את עצמו ואפילו אסור לו למנוע עצמו ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא אם יש צורך בדבר לעבודת ה', ובפרט בדורותינו שנמנעים אף מתעניות של תשובה, ועבודת התשובה נעשית מתוך שמירה על בריאות הגוף. עם-זאת, מצווה התורה: "קדושים תהיו", ופירש הרמב"ן, שגם בהנאות העולם הזה הכשרות והמותרות לפי ההלכה יש לאדם לרסן את עצמו שלא יצרוך אותם לספק תאוותיו אלא לעבודת ה'.