הלכה יומית

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, ורובו נחרב ביום י' באב. משום-כך יש שסברו לקבוע את התענית בי' באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. אלא שהואיל ורובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב. ונחלקו הדעות עד מתי איסור זה, ולמנהגנו על פי הרמ"א – עד חצות היום. ורבים מן האחרונים כתבו, שבנוסף לאיסור אכילת בשר ויין בי' אב, יש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום.

תקנו חכמים שלאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור שליח הציבור את התפלה בקול להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. וגם כיום כשכולם בקיאים בתפילה, תקנה זו לא בטלה כיוון שלא דרשו לחפש בכל פעם אחרי אדם שאינו בקי, אלא קבעו לעשות כך תמיד, וגם אם הטעם המקורי התבטל, לא בטלה תקנת חכמים. וכיוון שמבחינה הלכתית נחשב השומע כ"עונה", לכן יש שכתבו שכשם שהחזן עומד בחזרת הש"ץ כך גם השומעים, והוכיחו זאת מכך שהתקיעות של חזרת הש"ץ במוסף ראש-השנה, נקראות "תקיעות מעומד", שהקהל עומד בעת החזרה, אך פשט המנהג בדורות האחרונים שאין מקפידים על כך, ומתיישבים לאחר ברכת "הא-ל הקדוש".

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", והרחיבו את האיסור אף על קריאה, ואסרו בקריאה כל חומר שאינו קשור לתורה ותפלה, גם אם העיון נעשה ללא קריאה הכרוכה בדיבור. זאת גזרו שמא יבוא לקריאת "שטרי הדיוטות"- שטרי חשבונות של חול ודברים האסורים בשבת. הדברים אמורים אף לגבי חומר היסטורי, או כיתוב שעל מוצגים מוזיאוניים האסורים בקריאה בשבת. נהוג להקל בקריאת דברי חכמה העשויים להביא תועלת, כגון, ספרי רפואה, וכן שלטי רחוב; אך בהגיעו למודעות או לחומר שאין בו תועלת ממשית לגוף, עליו לדלג עליו מיד.

נאמר: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך". ודנו חכמים מה מוגדר כ"אבידה" שמחויב במצוות השבה לבעליה. בין הגורמים המרכזיים לקביעת מעמדו של החפץ כ"אבידה", הוא המקום בו הוא נמצא. כשהחפץ מונח במקום בטוח, או שרגילים להניח שם חפצים עד לאסיפתם, אסור להזיזו ממקומו, גם כשלא ברור שהונח שם בכוונה. שכן, ייתכן שהחפץ הונח במקומו בכוונה, וטלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות. ואפילו לקחתם על מנת להכריז עליה אסור. ואם נטלו, יחזיר למקומו; אך אם נטלו והלך לא יחזיר למקומו, שמא הגיע בעליו ולא מצאו, ולכן יכריז וישיבו על-פי סימנים. דינים נוספים יתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ הנמצא במקום המשתמר אין לקחתו על מנת להשיבו, שמא הונח שם בכוונה ע"י בעליו וכשייטלו לא ימצאו. אלא שקבעו חכמים, שכאשר נמצא במקום שאינו משתמר, אך משתמר קצת, כיוון שייתכן שהחפץ נשכח על- ידי בעליו, יש ליטול את החפץ ולהחזירו לבעליו על-פי הסימן שבו, שנטילתו במקרה זה היא לטובת בעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו יחזור וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, הוכחה היא שהחפץ אבד. ולכן כשיש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן אף שניתן להניח שבעליו התייאש ממנו, יתייעץ עם רב כיצד לנהוג.

נאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" ודרשו חכמים: "אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש". כלומר, איסור השתחוויה על רצפת אבן הינו משום כבוד המקדש, שרק במקדש משתחווים בצורה כזו. ולכן בימים הנוראים בבית-הכנסת כורעים באמצעות דבר המפסיק בין האדם לריצוף האבן. ויש שנימקו איסור זה כהרחקה מהתנהגות עובדי עבודה זרה, שלא ייראה כהולך בדרכם. ודנו הפוסקים האחרונים אודות התעמלות על הרצפה, כגון ב'שכיבות סמיכה', או שמחפש חפץ מתחת למיטה האם צריכים לחוש שלא לשכב בפישוט ידיים ורגליים מפני מראית העין, אך יש שכתבו שכיוון שאינו עושה זאת בדרך תפלה אין לחשוש לכך.

כחלק מכבוד הזכרת שם-שמיים, קבעו חכמים שכשם שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד דבר מטונף, כך אסור לקרוא כנגד בית- הכסא. ונפסק להלכה שכשפניו אל בית-הכסא אסור לו לקרוא ק"ש "כמלוא עיניו", כלומר, כל עוד ורואה את בית-הכסא, וכשאחוריו אל בית הכסא צריך להרחיק ד' אמות. רבו הפוסקים הסוברים, שאפילו קירות ודלתות בית-הכסא, נחשבות כחלק מבית-הכסא ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדן. ולגבי בתי השימוש בימינו יש שכתבו להקל, ובפרט כאשר הקירות משמשים את הבית. אלא שיש שכתבו שכיוון שגם כיום ייתכן שאינם נקיים, ראוי להחמיר שלא להזכיר דבר שבקדושה כנגדן, עד שיפנה פניו מהן ויתרחק ד' אמות, אך מדעת אדמוה"ז משמע להקל בכך.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר", ולמדו חכמים שאסור לעסוק בחפצי חול ביום השבת, ובכלל זה אסרו מקח-וממכר בשבת, שמא יבוא תוך כדי מסחר לידי איסור כתיבה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מכונות אוטומטיות למכירת משקאות ומאכלים, האם בעליהן מחויב למנוע את השימוש בהן בשבת, משום איסור "מסחר" בשבת. ולמעשה התירו הפוסקים להשאירן פועלות בשבת, בתנאי שהמכונה אינה עומדת ברשותו הפרטית; כמו-כן בעל המכונה יתנה בערב-שבת שהחפץ מכור כבר מערב-שבת, ושאינו מעוניין לקנות את הכסף עד מוצאי שבת. אלא שבמקום שרוב הקונים הם יהודים העלולים לרכוש בשבת ר"ל, עליו להפסיק את פעולת המכונה בערב-שבת, שלא לסייע בידם לחלל שבת.

ההלכה הקודמת דנה אודות מסחר האסור בשבת. בדורנו הרחיבו הפוסקים את הדיון אודות מי שבבעלותו חנות אינטרנטית, באמצעותה ניתן לרכוש מוצרים על סמך כרטיסי האשראי – האם עליו לסגור את האתר בשבת. יש מן הפוסקים הסוברים שהדבר אסור, משום שקניה באמצעות כרטיס אשראי חלה מדין "סיטומתא", כלומר נוהג הסכם מסחרי המקובל בעולם, המוכר אף מדיני התורה, ולכן המכירה נזקפת לבעל החנות בשבת. אולם יש שדחו זאת, וסברו שהיות והמוכר גובה באשראי רק לאחר שבדק שאכן המוצר במלאי, וזה נעשה לאחר שבת, אין זה כמסחר בשבת מצד המוכר, אלא שלמעשה גינו הפוסקים את הנהגה זו, והורו שיש לסגור את האתר בשבת.

נאמר בגמרא: "הנכנס לישן על מטתו אומר .. ברוך המפיל חבלי שינה". וברכה זו נקבעה כהודאה לה' על השינה "מפני שהיא מצרכי בני אדם", ונותנת כוחות לאדם. ודנו הפוסקים כיצד ניתן לברך את הברכה לאור החשש שמא לא יירדם וברכתו תהיה לבטלה, אלא שלמעשה ברכה זו נתקנה כשבח לה' על מנהגו של עולם כמו ברכת הנותן לשכוי בינה, שאפילו לא שמע קול תרנגול מברך אותה, ולכן אפילו אם לא יישן אין ברכתו לבטלה. כיוון שברכה זו נתקנה על השינה, לכן לאחר ברכת "המפיל" אין לדבר. וכתבו האחרונים, שבדיעבד גם מי שדיבר לאחר ברכת המפיל – לא הייתה ברכתו לבטלה.

נאמר "כל נדיב לב", ודרשו חכמים – ללמד על נדרים "שגמר בלבו". כלומר, התחייב במחשבתו לקיים מבלי להוציא בשפתיו את נדרו. ויש מן הראשונים שהגבילו זאת רק על נדרי קדשים, שכן עיקרון זה נאמר על קדשים, ולעומתם יש מן הראשונים שכתבו, שאף נדרי צדקה תקפים כשנדרם במחשבתו. להלכה הביא אדמו"ר הזקן את הדעה המחמירה, לפיה על האדם לכבד נדרי צדקה שעושה בלבו שנחשבים כנדר. אלא שכתבו הפוסקים, שהלכה זו אמורה כשהאדם הגיע להחלטה גמורה לתת את הכסף לצדקה. אולם כשחושב על האפשרות של תרומה, ולא הגיע להחלטה ברורה, אין הנדר חל בכך.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, ברכת "המפיל" נתקנה כשבח והודאה לה'. ודנו הפוסקים אודות מי שקם באמצע הלילה, לא על מנת ללכת לבית הכיסא וכדו', אלא קימה של ממש, לקריאה וכדו' ובדעתו לחזור ולישון, האם עליו לשוב ולברך. למעשה, עם הקימה לאחר נטילת ידיים מהמים הסמוכים למיטה, יאמר "אלוקי, נשמה שנתת", ללא שם ה' בחתימתה אלא יאמר: "ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים". ולפני שחוזר לישון יאמר "המפיל", ללא הזכרת שם ה' בפתיחתה, אלא יאמר "ברוך המפיל חבלי שינה" ובחתימת הברכה לא יזכיר שם ה' ויאמר "ברוך המאיר לעולם כולו בכבודו", וכשיקום בבוקר, יאמר ברכת "אלוקי, נשמה" עם שם ה'. ויכול אף בפעם הראשונה לברך "אלקי, נשמה" ובפעם השנייה יברך ללא שם ומלכות.