הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר, שלמרות שהאשפה היא 'מוקצה' התירו לפנותה בשבת מהבית, מפאת כבוד האדם. וכתבו הפוסקים שבמקרה שהניח לרגע את הפח בחוץ על-מנת לפתוח את הפח העירוני, תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. ולכן יש להחזיק בידו את הפח כל הזמן ולא יניחו כלל, וכך יוכל להחזירו לביתו כל עוד והוא בידיו. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.

אמרו חכמים "כל הכובש שכר שכיר עובר בה' ..ועשה". כלומר, חייב אדם לשלם את התשלום אותו הוא חייב לפועל, באותו יום בו סיים לתת את שירותיו, והזהירו חכמים כי המאחר שכר הפועל עובר על 5 לאוין: 'בל תעשוק', 'בל תגזול', 'בל תעשוק שכיר', 'בל תלין', 'לא תבוא עליו השמש'; ומבטל מצוות עשה של 'ביומו תתן שכרו'.זמן התשלום נקבע על פי סיום עבודתו – אם סיים את עבודתו ביום חייב לשלם ביום, ואם סיים בלילה חייב לשלם את שכרו במהלך הלילה, יצוין כי חובת התשלום חלה במידה והפועל הודיע שסיים את עבודתו, ובהלכה הבאה יתבארו פרטים נוספים אודות חיוב זה.

בהלכה הקודמת התבאר כי יש איסור חמור לאחר את שכר הפועל. אלא, שקבעו חז"ל שחיוב זה הוא רק כאשר הפועל תובע את תשלום שכרו בזמן, אולם כשהפועל אינו מקפיד, ומוכן לקבל את שכרו מאוחר יותר, אינו חייב לשלם מיד, אלא על פי הסיכום ביניהם. וכתבו הפוסקים שכשהפועל אינו תובע את שכרו מחמת בושה ולא מפני שמחל, עדיין תחול מצוות התורה גם כשאינו תובע. ויש להיזהר בכך בייחוד כאשר מביאים לבית צעירה כשמרטף (בייביסיטר) ייתכן ואי תביעתה הוא מחמת מבוכה ולכן ישנו חיוב להביא לה את שכרה בזמן, אלא אם כן יודעת מראש שההורים ישובו מאוחר ומתכננת לקחת מהם את שכרה למחרת.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אך אם יפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש וירשום עליהם שנקנו מכספי מעשר, ושהם מותרים בשימוש לכל – הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

אמרו חכמים: "הלוקח כלים חדשים מן הנכרים אסור להשתמש בהם עד שיטבילם", וביארו הפוסקים שחיוב טבילת כלים אינה מצד טעם האיסור הבלוע בהן שכן, כלי הבלוע מאיסור יש לעשות לו הכשרה כדינו. אלא שחיוב הטבילה הוא בעת קניית הכלי מהגוי דווקא, בכדי לקדשו ולהעלותו מרשות הגוי לרשות היהודי. משום כך כתבו הפוסקים שאדם שקנה כלים מגוי, או שנוצרו בבית חרושת של גויים, ושכח להטבילם, והשתמש בהם לדברי מאכל, המאכלים לא נאסרו באכילה. כי על אף האיסור להשתמש בכלים אלו קודם הטבלתם אפילו באופן חד פעמי, המאכלים עצמם לא נאסרו באכילה, אלא מיד כשייזכר בזה, יוציא את האוכל מן הכלים שעוד לא הוטבלו, ויניחם בכלים אחרים.

נאמר: "וידבר ה' .. לאמר" ודרשו חכמים שהאומר דבר לחברו, גם שלא בסוד, אסור לספרו לאחרים עד שיורה לו בפירוש. יש שלמדו שהאיסור הוא מצד דרך-ארץ שלא לספר ללא הוראה מפורשת 'לאמור'. ויש שלמדו זאת מכך שכתוב "לאמור" שמשמעותו הוא 'לא-אמור' כלומר שאסור לו לספרו לאחרים. כי ע"י הפרסום עלול להינזק, ולכן אסור לאומרו לאחרים, עד שיורה לו. לגבי כתיבת והקלטת הדברים, כתבו הפוסקים שמצד דרך-ארץ יש מקום להקל כי אינו "אומר". אך מצד חשש היזק, גם בכתיבה והקלטה יש להיזהר. וראוי ליטול רשות מחברו לפרסמם ובפרט בדברים שנאמרו ביחידות. ודברים שנאמרו בציבור לפרסום, לכו"ע אין איסור להפיצם אא"כ האומר אסר זאת.

ב'תוספות' מסופר על אדם שקידש בת עשיר ולא פרט איזו בת ופסק רבינו תם שוודאי קידש את הגדולה ש"לא ייעשה כן .. הצעירה לפני הבכירה", אולם חזר בו ר"ת. מנהג זה שאומנם התקבל כבר מנישואי יעקב, אין בו איסור מן הדין, אלא דרך-ארץ. במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, כגון כשהצעירה הגיעה לפרקה, ובבנים ניתן להקל עוד יותר. והורה הרבי שיש לבקש את מחילתה של האחות הבוגרת בפני שלשה, ותחלה יבקשו ההורים מחילה. ועוד קודם פרסום השידוך יפרישו הזוג הצעיר מתנה עבור חתונת הבוגרת, ויערכו את ה"תנאים" ללא רעש, ושלא למהר בזמן החתונה ובינתיים לחפש שידוך עבור הבוגרת. ועצם המחילה מהווה סגולה לשידוך טוב עבור המוחל.

נאמר בגמרא: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו". אולם כבר מימות הראשונים היו רבים שנהגו להדליק בתוך הבית גם כשלא בעת סכנה. ומנהגנו להדליק על כיסא בפתח אחד החדרים בבית, משמאל הנכנס, סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, בגובה המאפשר ששלהבות הנרות יהיו מעל 24 ס"מ, אך לא מעל 80 ס"מ, כשהשמש נפרד מיתר הנרות בצורה הניכרת לעין. למנהגנו אין הקפדה האם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום. והורה הרבי, שנכון שהילדים ידליקו נר חנוכה בפתח חדרם הפרטי כשתנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת.

אמרו חכמים אודות זמן הדלקת נר החנוכה: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי לפרסם את הנס, ובפרק זמן זה, מרב האנשים יוכלו להיוודע לנס. וכתבו הפוסקים שיש להקפיד שהנרות ידלקו לפחות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפלת "מנחה" לתפלת "מעריב" לאחר שקיעת החמה,  ומקפידים שהנרות ידלקו 50 לפחות דקות. אלא שכתבו הפוסקים שאם לא מתאפשר הדבר, ניתן בעת הצורך לאחר את זמן ההדלקה; משום שכיום "כלתה רגל מן השוק" בשעה מאוחרת בהרבה מזמן התלמוד, וכן ההדלקה היא בבית, ועיקר הפרסום היא לבני הבית. אלא שכאמור, לכתחילה יש להדליק לאחר שקיעת החמה, ו"זריזין מקדימין למצוות". אלא שלאחר צאת הכוכבים יש להתפלל ערבית קודם.

כאמור בהלכה הקודמת מצווה מן המובחר להדליק את נרות החנוכה "משתשקע החמה", אולם בעת הצורך ניתן להדליק מאוחר יותר כיוון שעיקר הפרסום הוא לבני הבית. ודנו הפוסקים אודות מי שיוצא מביתו לפני זמן ההדלקה, ושב בשעה שבני ביתו כבר ישנים. למעשה ראוי שיבקש שאחד מבני הבית ידליקו בזמן שלא בנוכחותו, ויתכוון שלא לצאת בהדלקתם, וכשיבוא לביתו יכול להדליק כי לא יצא ידי חובתו בהדלקתם. ואם לא הדליקו בביתו בתחילת הלילה ובני ביתו ערים יכול להדליק בברכה עד עלות השחר, ואם הם ישנים ראוי שיהיה לפחות עוד אחד ער, ויכול לברך. וכתבו הפוסקים שמי שמברך גם כשאין עוד אדם נוסף עמו – אין למחות בידו.

רבים מדיני החנוכה נסובו סביב קביעת חז"ל שיש להביא ל"פרסומי ניסא", משום כך הם ראו את הזמן והמקום שיפרסמו את הנס בקנה מדה הרחב ביותר. בדורות מאוחרים יותר, החל מתקופת הגאונים, הרחיבו את פרסום הנס והנהיגו להדליק את נר החנוכה אף בבית הכנסת עם ברכותיו. את מנורת בית הכנסת מציבים בכותל דרום, כשהנרות מסודרים ממזרח למערב ומקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים. החל מפלג המנחה ניתן לברך על נרות בית הכנסת, ולמנהגנו מדליקים לאחר 'מנחה' לפני 'עלינו'. ואין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו ואפילו המברך עצמו חוזר ומברך בביתו. אך לא יברך "שהחיינו" בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם.

כאמור בהלכה הקודמת שמשום "פרסומי ניסא", הנהיגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, ומברכים עליהם החל מפלג המנחה. גם בערב שבת מברכים על הדלקת נרות החנוכה רק אחרי פלג המנחה, וכתבו הפוסקים שראוי שיהיו עשרה בבית הכנסת בעת ההדלקה. וכדאי לדאוג שהנרות יהיו מספיק גדולים באופן שידלקו בבית הכנסת במשך כל השבת. כמו כן מנהגנו שנרות החנוכה ידלקו בבית הכנסת גם בתפלת שחרית, ומקפידים להציב שמש אפילו ביום, בכדי להזכיר שיש לשמור על קדושתם. ועורר הרבי, שכדאי שידלקו נרות בית הכנסת במשך כל המעת-לעת, ואף במוצאי "זאת חנוכה" הורה הרבי שהנרות ידלקו בבית הכנסת.