הלכה יומית

נאמר בתורה "ולא תשים דמים בביתך", מכך למדו חכמים שכל דבר שגורם להיזק יש להסירו ולהישמר ממנו. אחד הדברים שחכמים אסרו משום סכנה הוא אכילת דג ובשר ביחד. כאשר נפל דג לתוך תבשיל של בשר ויש שישים כנגד הדג, נחלקו הפוסקים האם זה כמו כל האיסורים שבתורה שבטל בשישים, או שאינו בטל כי "חמירא סכנתא מאיסורא", כלומר בדברים העלולים להביא לידי סכנה מחמירים יותר מאשר באיסורים ולכן יש לאסור את הכל. למעשה, רוב הפוסקים סוברים שהוא בטל בשישים, ולכן כאשר יש שישים כנגד הדג אזי הוא בטל. אבל כיון שישנם פוסקים שהחמירו בכך לכן בעל נפש יחמיר על עצמו בזה.

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. על פי הנחיות מומחי הכשרות, יש להעניק טיפול גם לעלי החסה שגדלות בפיקוח הלכתי בנושא חרקים, משום שמצויים חרקים מתים על העלים; ההמלצה היא להשרות את העלים הפרודים במי סבון למשך כ-3 דקות ולשוטפם בזרם מים חזק. פעולה זו הנעשית על מנת להפריד את החרקים הדבוקים מהעלים, אסורה בשבת משום מלאכת "בורר", לכן יש להשרות את העלים קודם השבת. במידה ולא השרו אותן ניתן לשטוף את העלים במי סבון ללא השרייתם. חרק הדבוק לעלה אסור להוציאו שזהו "בורר", ויש להוציאו יחד עם העלה.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי תשמיש מן הנכרים חייב להטבילו. בטעם הדבר מובא בירושלמי שזה משום שיוצא הכלי מטומאת הנכרי ונכנס לקדושת ישראל. ולכן כלי שיצר ע"י גוי או בבית חרושת של גויים. כמו כן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. בחברות הכלים כיום יתכן והחברה בבעלות יהודי אך העובדים אינם יהודיים, ולכן מטבילים את הכלים אך נמנעים מלברך, אלא אם קונים את הכלי מחנות של נכרי ואז יש לברך 'ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים'.

מנהג ה'תשליך' בראש השנה הובא בפוסקים כמיוחס למנהגי אשכנז, אך הוא קיבל משנה תוקף והתפשט בתפוצות ישראל על פי דברי האר"י. טעמים רבים נאמרו על המנהג ללכת לנהר ביום הראשון של ר"ה עד השקיעה ובדיעבד עד הלילה. ומביא הרמ"א שיש להקפיד שיכלו לראות את הדגים בעת ה'תשליך'. וכך נהג אדמו"ר מוהריי"ץ. ואחד מן הטעמים למנהג זה מובא בפוסקים – שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. מי שאין נהר או מים חיים בסביבתו יכול לעשות 'תשליך' באקווריום של דגים, ומי שאינו יכול גם בכך, ייסע לנהר ביום ח' בתשרי-"יום י"ג מדות", אך בשעת הדחק ניתן לומר 'תשליך' אפילו מול ברז פתוח.

כשקבעו מועדים על פי עדויות ראיית מולד הלבנה, לא יכלו לדעת מראש, מתי יחול 'ראש השנה' החל בראש החודש, ולכן קבעו חכמים שלעולם יחוג יומיים. לגבי ברכת שהחיינו בהדלקת נרות, בקידוש ובתקיעות יום ב' של ר"ה התעורר ספק: יש שכתבו ששני ימי ר"ה נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים 'שהחיינו'. אולם לרוב הפוסקים צריך לברך 'שהחיינו' גם ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בעת ברכת שהחיינו. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה ואח"כ מברכים ברכה אחרונה על הפרי. אלא שאם אין פרי חדש, יש לברך שהחיינו כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני של ר"ה בקידוש בהדלקת הנרות ובתקיעות.

כתוב בספר תהילים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", מכך למדו חכמים שצריך להודות להקב"ה על החסדים שהקב"ה עושה עם האדם. הפסוק ממשיך ומונה ארבעה סוגי מצבים עליהם צריכים להודות, ומהם "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". למעשה, כתבו הפוסקים שכאשר טסים במטוס מעל הים ומדבר מברכים "הגומל". נוסח הברכה הוא – "הגומל לחיים טובות", כלומר שלמרות שהאדם "חייב" ואינו ראוי לנס,  עם זאת – ה' גמל עמו חסד והציל אותו ממצב הסכנה בו היה נתון. וכתבו הפוסקים שקטן לפני גיל מצוות אינו יכול לברך, כי נוסח הברכה הוא "לחייבים" והוא אינו  בגדר "חייב".

נאמר בגמרא "כל בשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים". הרי שמעיקר הדין אין בדבר איסור משום בישול בשר בחלב; אלא, שכתב הבית יוסף, שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה, וכך כתבו חלק מהפוסקים ובייחוד בקרב הספרדים. לעומתו כתב הרמ"א שלא נזהרים בכך. ויש מן הפוסקים שהוסיפו, שאף ההולכים לשיטת הבית יוסף יכולים להקל, משום שזו טעות הדפוס שנפלה במקור. עם זאת, הורה הצ"צ שיש להימנע מאכילת דג עם חלב כמובא בבית יוסף, אך מותר להוסיף לחלב גבינה או שמנת, או לטגן דג בחמאה, וכך מותר הדג לאכילה עם חלב.

נאמר "זכור את יום השבת לקדשו", חכמים תקנו שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת וביציאת השבת. מיד לאחר אמירת הקידוש יש צורך לשתות מן היין. חובת השתייה מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים לשתות כשיעור, ואפילו לקטן שהגיע לחינוך. מעבר לכך ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש, אך זאת משום חיבוב מצווה בלבד. וכיוון שהכוס ששתה ממנה כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם, אולם ישנה אפשרות לשתות ישירות מכוס הקידוש ללא צורך ב"תיקון".

נאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך" ולמדו חכמים מפסוק זה שבן מתייחד עם אמו, אך עם שאר נשים ואיסורי עריות נאסר, דוד המלך ובית דינו הרחיבו את האיסור אף ביחוד עם הפנויה. עם זאת מובא בגמרא כי בית שפתחו פתוח לרשות הרבים מותר להתייחד שם, משום שיראים מפני האנשים העשויים להיכנס ולא יבואו לידי עבירה. הפוסקים האחרונים דנו בשאלת הייחוד במעלית, יש שכתבו להקל מכיוון שמדובר לרוב בזמן קצר משיעור ייחוד (כ2- דקות) וכן תמיד יכולים אנשים לעלות. אך לעומתם יש שהחמירו גם בכך. למעשה כשהמעלית היא במקום ציבורי כמו מרכזי רפואה או משרדי ממשלה יש מקום להקל ובפרט ביום, אך ראוי להימנע גם מכך.      

בקשר לטבילה נאמר בתורה "אך מעין ובור מקווה מים", מפסוק זה למדו חכמים את ההגדרות שצריך להיות במקווה. אחד הדינים שנלמדו מפסוק זה הוא שכל המים צריכים להיות במקווה בבת אחת בעת הטבילה; ולכן כשהמים זורמים אי אפשר לטבול במקווה. במקרה שהמקווה עולה על גדותיו והטבילה עשויה להוציא חלק מן המים, למרות שעדיין ייוותרו במקווה כשיעור 40 סאה, יש פוסקים שהחמירו בכך והחשיבו זאת ל'זוחלין' – מים הזוחלים הפסולים לטבילה מפני שאינם עומדים במקומם. למעשה, ראוי להחמיר ולהוציא ע"י דלי מים מהמקווה שהמים לא יצאו בשעת הטבילה, או לטבול בזהירות שהכניסה לתוך המים לא תוציא חלק מהמים. 

נחלקו הראשונים במקרה שהיה הפסק בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, האם יצטרך לברך רק "על מצות תפילין" או שיצטרך לברך שוב גם "להניח תפילין" כיוון שיש דעה שאומרת שיש לברך שתי ברכות על התפילין. ונפקא מינה לאדם שמניח רק תפילין של ראש האם צריך לברך רק "על מצות תפילין" או גם "להניח תפילין". למעשה, נהוג במקרה שמניח רק תפילין של ראש  – לברך רק "על מצות תפילין", כיון שמלכתחילה תיקנו חכמים רק ברכה אחת לתפילין.

מאז שנאמר לעשו "ועל חרבך תחיה", ראו חכמים צורך לנהוג בזהירות מפני הגוי ואסרו לעשות עסקים מסוימים עמהם מחשש זה. עם זאת, כתבו הפוסקים מספר היתרים לכך, א. כאשר עובדים בחברה רשמית והם מפחדים שייתפסו ע"י המנהל. ב. באם האדם משוה את עצמו בעיני הגוי כאדם חשוב. לגבי נסיעה עם גוי ישנו היתר נוסף, כשהיהודי אומר לו שצריך להגיע למקום רחוק יותר מהמקום שאליו הוא צריך להגיע, במצב זה, הגוי יחכה קרוב לסוף הנסיעה בכדי לבצע את זממו, וכאשר בפועל ירד מהרכב מוקדם יותר הגוי לא יספיק להזיק לו. יש מהפוסקים שכתבו שאיסורים אלו אינם נוהגים בגויים שביננו ובפרט שאימת המלכות עליהם, אלא שלנוכח המצב העכשווי באה"ק ראוי לנקוט במשנה זהירות.