הלכה יומית

כאמור בהלכה הקודמת המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה, כהכנה לתפילה, ומי שידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו ונגע בטינוף או נגע במקומות המכוסים שבגופו, מעיקר הדין חייב ליטול את ידיו קודם התפילה, ולא יתחיל להתפלל קודם שייטול את ידיו. ואף בתפלה עצמה יזהר לשמור על ניקיון ידיו, על כן יש פוסקים שכתבו להיזהר בעת הידוק התפילין של יד ושל ראש, שלא לגעת במקומות המטונפים, אך יש שלמדו זכות על מנהג הרבים שאינם נזהרים מנגיעה בזרוע (וביחוד אם הולך בשרוול קצר) ואינם נוטלים ידיהם, ובפרט לאחר חיכוך השערות בעת הנחת התפילין שאין מקפידים ליטול ידיים.

מי שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, כך שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, נחלקו הפוסקים האם צריך ליטול את ידיו. והעיקר כהשיטה המחמירה לפיכך כשיש בהישג ידו מים, ייטול את ידיו, אך אם אין מים בסמיכות מקום, אינו צריך ליטול את ידיו. אלא שמצד "הכון לקראת אלקיך" (שצ"ל נטילה לכבוד התפלה) מקפידים ליטול ידיים קודם התפלה, גם כשאין ידוע על טינופם של הידיים, ואפילו קם מלימודו להתפלל ושמר על ידיו בכל זמן הלימוד שלא יטנפו, או שקם מסעודתו (אחר שנטל ידיו לסעודה) ייטול ידיו לתפלה.

יש להקפיד על נטילת הידיים גם לפני תפילת מנחה וערבית (ויש שכתבו ליטול אף אם נטל ידיו לא הרבה זמן לפני כן). אולם ברכת על נטילת ידיים היא רק על הנטילה של הבוקר (שלקראת תפילת שחרית), משום הטעמים הנוספים דלעיל – שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועליו להתכונן בנטילה לקראת עבודת היום החדש.

מן הדין הנטילה שלפני התפילה צריכה להיות עד סוף חיבור האצבעות לכף היד ויקח עוד מים וישפשף את כפות ידיו, אבל אין צריך נטילה מכלי ולא מ'כח נותן'. ויש אומרים שלכתחילה יש להקפיד בנטילת הידיים לתפלה כדיני הנטילה לאכילה באמצעות כלי ובמים הכשרים לנטילה וכן יש ליטול על כל היד. אך אם אין לו מים בסמוך, ויודע שידיו מטונפות, עליו לטרוח כדי מרחק של מיל (כ-960 מטר), אך אם בינתיים יעבור זמן התפילה, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו זוהמתן – ויתפלל, וכן כשעומד בתפלת עמידה ונגע במקומות המטונפים ישפשף ידיו וינקם. ומי שידיו חייבות נטילה והתפלל ללא נטילה, בדיעבד אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן היה טינוף דוחה (-צואה), שאז עליו לנקות ידיו ולהתפלל בשנית לכל הדעות.

כל האמור אודות ניקיון הידיים לתפילה ראוי לדקדק שאף בעת לימוד התורה יהיו ידיו נקיות, אולם חיוב נטילת הידיים הוא רק קודם התפלה, אך ללמוד התורה, אפילו כאשר נגע במקומות המכוסים אין צורך לחזר דווקא אחר מים לנטילת ידיים, אפילו במקום שמצויים מים, אלא די בניקיון כלשהו.

על אף שאין מפסיקים בין ברכת המפיל לשינה, מי שנזכר לאחר שברך המפיל שלא התפלל מעריב, יתפלל. וכן אם נזכר שעדיין לא קידש את הלבנה, וכגון שהוא הלילה האחרון ל'קידוש לבנה', או שמסופק הוא האם תיראה הלבנה בלילה אחר הכשר לברכה. וכן אם הופיעו ברקים ורעמים, או שהלך להתפנות והתחייב בברכת "אשר יצר", יברך את הברכות שהתחייב בהן, ויקרא שוב פרשה ראשונה של קריאת שמע לפני שיישן, אך לא יברך שוב את ברכת המפיל.

מי שנרדם בלילה ללא ברכת המפיל, ובאמצע הלילה התעורר ונזכר שלא ברך המפיל, אם בדעתו להמשיך לישן, יברך ברכת המפיל בשם ומלכות כל עוד לא עלה עמוד השחר. וכיוון שישן תחלה לכן עליו ליטול ידיו קודם הברכה, ויכין את עצמו שיברך את הברכה כראוי.

ברכת המפיל נתקנה על שנת הקבע של הלילה, אבל אם הולך לנוח מעט בערב שנת ארעי, ובדעתו לקום ולהמשיך בעיסוקיו ומתכנן שישן את שנתו הקבועה רק בהמשך הלילה, אינו מברך המפיל לפני שנתו הארעית הראשונה. וכתבו הפוסקים אודות הנוסעים נסיעות ארוכות במשך שעות הלילה, וכגון הנוסעים בטיסת לילה ומתכננים לישן בה את שנת הלילה, אם משערים הם ששנתם תהייה רצופה למשך חצי שעה לפחות, יברכו ברכת המפיל בשם ומלכות, אולם אם הנם מסופקים בכך, יברכו ברכת המפיל ללא שם ומלכות, אך את יתר קריאת שמע ניתן לומר בשלמותה.

הישן ביום אינו מברך ברכת המפיל ואפילו כאשר ישן הוא שנת קבע. כמו כן ההולך לישן את שנת הלילה מבעוד יום אף שהוא סמוך לחשיכה, יקרא את סדר קריאת-שמע שעל-המטה, אך לא יזכיר "שם-ומלכות" בברכת המפיל קודם הלילה ואפילו אם כל שנתו תהיה לאחר שירד הלילה, כיוון שעדיין הוא יום. וכן ההולך לישן בסמיכות לעלות השחר ויודע שעד שיירדם יעלה עמוד השחר, יקרא קשעהמ"ט ויברך המפיל ללא שם ומלכות.

על הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דרשו חז"ל שבפסוק זה מרומזות מצוות מהותיות עליהן בייחוד גזר המן-הרשע, ובמפלתו יכלו היהודים לקיימן ללא חשש. אחת ממצוות אלו היא מצוות המילה, "ששון זו מילה" כאמור "שש אנכי על אמרתך". וכן אמרו חכמים "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה . . עדיין עושין אותה בשמחה". ועל-כן נוהגים שכאשר התפלה מתקיימת בנוכחותו של אבי-הבן, או הסנדק או המוהל אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים "תחנון" בתפלות שקודם הברית. וכשהברית חלה בתענית-ציבור אין אומרים תחנון (שלפני הסליחות) ו"אבינו-מלכנו", אך אומרים 'סליחות'.

אמרו חכמים: "הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע, ואומר: ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי . . ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו'". וביארו הפוסקים שכשם שתקנו ברכה על כל הנהגת האדם והעולם, כך תקנו את ברכת "המפיל" הנחשבת כברכת הודאה לה' על השינה והכוחות החדשים שמעניקה, ואף נשים נוהגות לברכה. וכתבו הפוסקים שאף מי שלא הצליח לישן, אין זו ברכה לבטלה כיוון שההודאה שאמר בברכה זו היא כשבח לה' על הנהגת העולם; אלא שמלכתחילה תקנו חכמים ברכה זו למי שמתכוון לישן, אך מי שאינו מתכונן לישן באותו לילה, יקרא ק"ש שעל המטה ולא יזכיר שם ומלכות בברכת "המפיל".

נחלקו הפוסקים האם דינה של ברכת המפיל נחשבת כברכת השבח על מנהגו של עולם, או שדינה ממש כברכת הנהנין שאין מפסיקים בה בין הברכה להנאה, וממילא אף אין להפסיק בין ברכת המפיל לבין השינה. ולמעשה הכריעו פוסקים רבים שאין דינה כברכת הנהנין, ואף על פי כן למעשה מקפידים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ואין מדברים ולא אוכלים או שותים לאחר ברכת המפיל. מסיבה זו, אף שאת קריאת שמע נהוג לומר בעמידה כשלבושים במעיל וכובע, והנשואים אף בחגירת אבנט; עם זאת, את ברכת המפיל יש להקפיד לברך על המיטה ובסמיכות לשינה ממש. ומי שאכל לאחר קריאת שמע יקרא שוב את הפרשה הראשונה של קריאת שמע קודם ברכת המפיל.