הלכה יומית

נאמר בגמרא: "הנכנס לישן על מטתו אומר .. ברוך המפיל חבלי שינה". וברכה זו נקבעה כהודאה לה' על השינה "מפני שהיא מצרכי בני אדם", ונותנת כוחות לאדם. ודנו הפוסקים כיצד ניתן לברך את הברכה לאור החשש שמא לא יירדם וברכתו תהיה לבטלה, אלא שלמעשה ברכה זו נתקנה כשבח לה' על מנהגו של עולם כמו ברכת הנותן לשכוי בינה, שאפילו לא שמע קול תרנגול מברך אותה, ולכן אפילו אם לא יישן אין ברכתו לבטלה. כיוון שברכה זו נתקנה על השינה, לכן לאחר ברכת "המפיל" אין לדבר. וכתבו האחרונים, שבדיעבד גם מי שדיבר לאחר ברכת המפיל – לא הייתה ברכתו לבטלה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, ברכת "המפיל" נתקנה כשבח והודאה לה'. ודנו הפוסקים אודות מי שקם באמצע הלילה, לא על מנת ללכת לבית הכיסא וכדו', אלא קימה של ממש, לקריאה וכדו' ובדעתו לחזור ולישון, האם עליו לשוב ולברך. למעשה, עם הקימה לאחר נטילת ידיים מהמים הסמוכים למיטה, יאמר "אלוקי, נשמה שנתת", ללא שם ה' בחתימתה אלא יאמר: "ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים". ולפני שחוזר לישון יאמר "המפיל", ללא הזכרת שם ה' בפתיחתה, אלא יאמר "ברוך המפיל חבלי שינה" ובחתימת הברכה לא יזכיר שם ה' ויאמר "ברוך המאיר לעולם כולו בכבודו", וכשיקום בבוקר, יאמר ברכת "אלוקי, נשמה" עם שם ה'. ויכול אף בפעם הראשונה לברך "אלקי, נשמה" ובפעם השנייה יברך ללא שם ומלכות.

נאמר בפרשתנו "שמע ישראל", ודרשו חכמים השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך". נחלקו התנאים האם השמעת מילות קריאת שמע מעכבות, והוכרע להלכה שלכתחילה חייב האדם לבטא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שאומר, הן בקריאת-שמע, הן בתפילה, בברכת-המזון ושאר הברכות. ובדיעבד, אם לחש את המילים ולא השמיע לאוזניו יצא ידי חובתו, אבל אם לא ביטא בשפתיו לא יצא, שהרהור אינו כדיבור. יש מן הפוסקים שהסיקו מכך שקריאה שאינה נשמעת לאוזניים, לכתחילה אינה מוגדרת כ"קריאה". ודנו הפוסקים אודות כבד שמיעה, או מי ששם אטמים באזניו האם יכול להוציא אחרים ידי- חובה בקריאתו, יש שכתבו שלכתחילה לא יקרא להוציא אחרים ידי-חובתם, אך בדיעבד אם קרא יצאו ידי חובה.

על אף שמדין תורה אין איסור להניח תפילין בלילה, חכמים אסרו זאת, משום שהלילה הינו זמן שינה, וקיים חשש שהמניח תפילין בלילה יישן עמן ויפגע בכבודן. ודנו הפוסקים אודות מי שהניח תפילין ביום ונותרו עליו עד שקיעת החמה, כגון בתשעה- באב, האם עליו לחולצן. ולהלכה פוסק אדמוה"ז שאין צורך לחלצן בשקיעה, ורק בערב- שבת ישנה הקפדה לחלוץ את התפילין קודם זמן הדלקת נרות שבת. אלא שלכתחילה אף בכל יום יש להוריד את התפילין קודם השקיעה, שלא יטעו הרואים ויסברו שמותר להניח תפילין בלילה, אולם בבית המדרש אין לחשוש לכך. ולכתחילה ראוי שהנחת התפילין עצמה תהיה קודם השקיעה גם בתפילין דר"ת.

תקנו חכמים שלאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור שליח הציבור את התפלה בקול להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. וגם כיום כשכולם בקיאים בתפילה, תקנה זו לא בטלה כיוון שלא דרשו לחפש בכל פעם אחרי אדם שאינו בקי, אלא קבעו לעשות כך תמיד, וגם אם הטעם המקורי התבטל, לא בטלה תקנת חכמים. וכיוון שמבחינה הלכתית נחשב השומע כ"עונה", לכן יש שכתבו שכשם שהחזן עומד בחזרת הש"ץ כך גם השומעים, והוכיחו זאת מכך שהתקיעות של חזרת הש"ץ במוסף ראש-השנה, נקראות "תקיעות מעומד", שהקהל עומד בעת החזרה, אך פשט המנהג בדורות האחרונים שאין מקפידים על כך, ומתיישבים לאחר ברכת "הא-ל הקדוש".

הורו חכמים: "שאין גוללין ספר תורה בציבור", משום כך אף בבית המקדש כשהיה הכהן הגדול קורא בתורה ביום הכיפורים, פרשה אחת מספר ויקרא ואחת מספר במדבר. את הקריאה בספר במדבר היה קורא בעל פה, כדי שלא להטריח את הציבור בהמתנה עד שיגללו את ספר התורה. אלא שלמעשה נהוג כיום שכשקוראים בתורה בשתי מקומות כגון בשבת ראש חודש, גוללים את ספר התורה, וביארו הפוסקים שזהו משום שהציבור מוחל על כבודו למען קריאת עליית ה"מפטיר" מתוך הספר, וכמה טעמים נאמרו ליישב את ההבדל בין ההקפדה על טורח הציבור בבית המקדש לבין מחילת הציבור בבית הכנסת למען קריאת התורה שתקנו הקדמונים.

בהלכה הקודמת התבארה חומרת כבוד הציבור וההקפדה שלא להטריחם. ישנם עוד הלכות הקשורות לכך: נפסק להלכה שיחידים בקהל שמאריכים בתפילתם, והציבור כבר סיים תפלתו, אין החזן רשאי להמתין להם. כמו כן נפסק שעל אף שצריך לבדוק את הציציות לפני לבישת הטלית, מי שנקרא לעלות לתורה ומתעטף בטלית, לא יבדוק את ציציותיו, מפני טורח הציבור. דנו הפוסקים לגבי ספר תורה שהוצא מהארון בטעות שאינו מוכן במקום בו קוראים באותו היום האם ניתן להחזירו לארון ולהוציא את הספר הנכון, או שיש לגללו בפני הציבור. ולמעשה כיון שכיום הציבור מוחל על כבודו, מן הראוי שלא להחזיר את ספר התורה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרי"ץ.

נאמר "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", ואמרו חז"ל, "במקום רינה שם תהא תפילה", ואף הזהירו על-דבר החשיבות להתפלל בבית- הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר ביהכ"נ, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום רינה", עליו להקפיד שלא להתפלל לפני בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ואם יפנה פניו לבית הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי ביהכ"נ מותר להתפלל כשפניו לירושלים. אלא שכותב אדמוה"ז שמצוה מן המובחר להתפלל בבית-הכנסת. כשהצבור מתפלל בבית פרטי ולא בביהכ"נ, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בביהכ"נ ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

נאמר בגמרא: "כל האומר תהלה לדוד בכל-יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ותקנו לאמרו בכל-יום בהקדמת הפסוקים "אשרי". מפני הפסוק "פותח את ידיך" המשבח על שה' מפרנס בריותיו. ויש לכוון את פירוש-המלות של פסוק זה, ומי שלא כיוון עליו לחזור. ולכן כשנזכר מיד – כשאוחז עדיין ב"אשרי" – יחזור ויכוון. ואם נזכר רק לאחר "אשרי", יש אומרים שאינו צריך להשלים כיוון שלאחר שמונה-עשרה אומר שוב "אשרי". אך רוב הפוסקים סוברים שיחזור ויאמר פסוק "פותח את ידיך" בין הפרקים ויכוון. ואם כבר אמר "ישתבח", יאמר זאת לאחר שמו"ע. ויש שכתבו שיש להשלים עד סוף הפרק. ולכתחילה יש להיזהר לכוון בפעם הראשונה בכדי שלא יצטרך לחזור.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. וכתבו הראשונים שאין די בכך שמתפלל בבית הכנסת קבוע, אלא שאף בבית הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית הכנסת עם הציבור, אך גם מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. יצוין שעל פי הוראת הרבי כיוון שכל בית יהודי הינו "מקדש מעט" יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע ללימוד ועניני תפלה כגון אמירת ק"ש שעל המטה וברכות השחר.

כאמור בהלכה הקודמת ראוי שהתפלה תהיה במקום קבוע אף בתוך בית-הכנסת עצמו, והובאו להלכה מספר קריטריונים לבחירת המקום לתפלה. ראשית, ראוי שהתפלה תהיה במקום בו לומד תורה. כמו-כן צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. כמו-כן ראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע אמות (כ192- ס"מ), זאת משום שלא תיראה התפילה כמטרד שהוא מצפה לסיום התפילה שיוכל לצאת משם, וכן משום שהמקום בתוך בית הכנסת יסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ.

אמרו חכמים שאף שזמני התפלות תלויים בזמן, והרי היא כ"מצוות עשה שהזמן גרמא" מהן פטורות הנשים, עם זאת נשים חיבות בתפלה: "דרחמי נינהו" )= שהיא בקשת רחמים(. ונחלקו הראשונים אודות רמת חיובה של האישה בתפילה: יש הסוברים שהחיוב להתפלל בכל יום הוא מדרבנן ושווה הוא לגברים ונשים, לעומתם יש שסברו שהחיוב להתפלל בכל יום הוא מן התורה ורק הנוסח הוא מדרבנן ונתקן עבור הגברים ואילו לנשים די בתפלה כל שהיא. ולמעשה, רווחת הדעה שהאישה מחויבת בתפלת שחרית ומנחה. אולם תפלת ערבית אף שנחשבת כתפלת חובה, לגבי הנשים הינה רשות משום שלא קבלו אותה הנשים על עצמן.