הלכה יומית

הורו חכמים שיש לברך ברכת התורה קודם לימוד תורה, שכן זכות לימוד התורה חשובה יותר מכל הנאות שבעולם ולכן יש לברך עליה בשמחה. וחיוב ברכת התורה הוא על כל סוגי הלימוד, בין למקרא לבד בין למשנה לבדה בין לתלמוד לבדו בין למדרש לבדו שהכל ניתן למשה מסיני. ודנו הפוסקים לגבי מי שהתעורר בבוקר סמוך מאוד לסוף זמן קריאת שמע, ולמעשה נפסק להלכה, שיאמר לפחות את ברכת "אשר בחר בנו" קודם, אך אם הזמן מצומצם ביותר ואם יברך יאחר את הזמן, ניתן לסמוך על השיטות שק"ש לבדה דינה כמצווה בפני עצמה, ולכן יקרא ק"ש תחלה ואחר כך יברך ברכות התורה.

נאמר בגמרא: "בטל לא חייבו חכמים להזכיר", כלומר, בשונה מ"מוריד הגשם" שיש חיוב להזכירו לפני שאלת הגשמים, בברכת "אתה גיבור" שבתפלה; אין חיוב להזכיר "מוריד הטל". הטעם לכך הוא משום שהטל אינו פוסק לעולם. עם-זאת, נהוג להזכירו החל מתפלת מוסף של היום הראשון של פסח, שיפעל את פעולתו לברכה. והשומע הכרזת "מוריד הטל" קודם שהתפלל שחרית, אם אינו מתפלל במניין אחר יאמר אף בשחרית "מוריד הטל". מי שטעה ואמר "מוריד הגשם", ונזכר טרם שסיים ברכת "מחיה המתים", חוזר ל"אתה גיבור". נזכר אחר חתימת הברכה, חוזר לראש התפילה. נזכר כשהגיע זמן מנחה, מתפלל שתיים כדין תשלומין. והמסופק, עד שלושים יום חוזר.

נאמר בגמרא: "טעו ומדכרי דחול בשבת .. גומרין כל אותה ברכה". כלומר, הטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל, משום שמעיקר הדין היה ראוי שגם בשבת יתפללו תפלת שמו"ע כמו בחול, ורק שיזכירו בה עניין שבת, כמו שעושים בראש חודש ובחול המועד; אלא שמפני כבוד השבת לא הטריחו לומר את כל הברכות האמצעיות ותקנו במקומן ברכת קדושת היום – שבת או יו"ט. על כן, התחיל את ברכת "אתה חונן.." עליו לסיימה משום שכאמור מעיקר הדין היה ראוי לקבעה אף בשבת או ביו"ט, חוץ מתפלת מוסף. וכמה פרטי דינים נאמרו בדבר אותם נפרט אי"ה בהלכה הבאה.

כאמור בהלכה הקודמת האומר ברכת חול בתפלת שבת, אף שאמר רק את המלה "אתה" כשכוונתו לברכת "אתה חונן" עליו לסיימה. אולם בתפלת ליל שבת בה אומרים "אתה קידשת" או במנחה בה אומרים "אתה אחד", אף שכוונתו לומר "אתה חונן", כיוון שאמר רק "אתה" יכול להמשיך בברכת השבת. ואף בשחרית שאינה פותחת ב"אתה", אם זכר ששבת ורק מתוך הרגל אמר "אתה" יכול לתקן. ובתפלת מוסף אפילו אם התכוון לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות. ומובא שהאומר תפלת חול בשבת עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

אמרו חכמים: "טפח באשה ערוה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערוה" ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, ואסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל כנגדו אם מגולים אצלו מקומות שדרכם להיות מכוסים ואפילו אם הוא תינוק בן יומו, אך לברך כנגדו מותר כגון בברית המילה. אלא שבאשה ישנם מקומות נוספים שדרכם להיות מכוסים ונחשבים כ"ערוה", משום שהם מביאים את האיש המסתכל בהם לידי הרהור, ולכן אסור לאיש להתפלל כנגדן כאשר הם מגולים, אלא יחזיר פניו מהן או יעצום עיניו.

מסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת שמע גם את עשרת הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים", וחששו שהדבר יתפרש שיש הבדלי דרגות בין עשה"ד ליתר חלקי התורה חלילה, ויגרום לחלישות האמונה בתורה. והסתפקו הפוסקים אודות המנהג – להיעמד בעת קריאת עשה"ד. יש שהתנגדו לכך מהטעם האמור בגמרא, ולעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים" מפני שכיום אינם מצויים, ואף צידדו לקיים מנהג זה שעניינו כבוד התורה. וכעין פשרה יש שהציעו לא להיעמד ממש לעשה"ד אלא כמה פסוקים לפניהם. למנהגנו עומדים בעשה"ד כשהפנים אל הס"ת, ויש המספרים שהרבי נעמד מספר פסוקים לפני עשה"ד, אך לעיתים נעמד רק בפסוק "וידבר אלקים".

אמרו חז"ל: "הולכין אחר התורה", כלומר מפאת כבודו של ספר התורה, יש ללכת לבית הכנסת כדי לקרוא בו, ואין מוליכים אותו לביתו של אדם כדי לקרוא בו שם, וגם כשהוא אנוס ונמצא בבית הרפואה או חולה ל"ע אין מביאים עבורו את ספר התורה. ובעת הצורך כגון בבית האבל, מותר להביאו בתנאי שיכינו לו ארון מכובד, ונהוג להביאו לשם לצורך ג' קריאות בתורה, וראוי שהיו בימים שונים ולא באותו היום, ובכך אין זה נראה שהביאו את ספר התורה לצורך אדם פרטי. לגבי העברת ס"ת מחדר לחדר בבית הכנסת יש שכתבו להקל כאשר כל החדרים תחת אותה קורת גג.

את ימי החנוכה קבעו חכמים "בהלל והודאה", ותקנו לכך את נוסח "על הניסים" בברכת הודאה בתפלה ובברכת המזון. מי ששכח ולא אמר "ועל הניסים" בתפלה, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר. וכתבו הפוסקים שיאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו..". וכן בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, ולפני "הרחמן הוא יזכנו", יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו..".

חכמים תקנו להזכיר גשמים בברכות השבח של ה' בתחילת תפלת שמונה עשרה. הזכרה זו היא "ריצוי שאלה"; כלומר, החל משמיני עצרת – לפני שמבקשים מה' את הגשם, יש להללו תחלה ולהזכיר את שבחו שהוא מוריד הגשם. והנהיגו להוסיף ולומר אף "משיב הרוח" בהזכרת שבח זה בימות החורף, למרות שהרוחות נושבות בקביעות, יש שבח באמירה זו מפני שהם מנגבים את האדמה הלחה בחורף. מי שטעה ואמר "מוריד הטל" במקום לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", אינו חוזר, משום שהזכיר את שבחו של ה' בהורדת הטל, שהתבואה מתברכת על ידו. ואם לא הזכיר גשם ולא טל והתחיל "אתה קדוש" – חוזר לראש התפלה.

מובא בגמרא שכשמתעורר האדם עליו להודות לה' ולומר "אלוקי נשמה", כי חיוב ההודאה על החזרת הנשמה הוא מיד כשניעור משנתו; אך מכיוון שברכה זו, אי אפשר לאומרה לפני נטילת ידיים – בגלל הזכרת שם ה' שבה, לכן ראשית צריך להודות באמירת מודה אני. אודות ההנהגה בעת אמירת "מודה אני", הורה כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ, שיש להניח יד אחת אל השנייה, ולהרכין את הראש. בהזדמנות אחרת סיפר, שכשפעם אחת עמד ואכל לפני אמירת "מודה אני" ולימדו אביו, שבמקרה זה, יש לעמוד ולהשוות את הרגליים, ליישר את הטלית-קטן, להתכופף, ולומר "מודה אני".

חכמים קבעו לשאול את הגשמים בברכת השנים בה מבקשים אודות הפרנסה. התחלת שאלת הגשמים בארץ ישראל ז' מרחשוון בכדי לאפשר לאחרוני עולי הרגל הרחוקים להגיע לבתיהם מבלי שיעצרם הגשם. אולם בבבל בה אין צורך דחוף כל כך לגשמים קבעו לשאול גשמים 60 יום לאחר תקופת תשרי וכך נהוג בחוץ לארץ. בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל בז' חשוון עדיין אומר "ותן ברכה" כבחו"ל, אולם מיד כששב לארץ מתחיל לשאול גשמים. ואם היה בארץ בז' חשוון ונסע לחו"ל בזמן שעדיין לא שואלים גשמים, שואל גשמים בתפלתו בלחש, וראוי שלא יהיה חזן בחו"ל, ואם נגש כחזן אומר בתפלתו בלחש "ותן טל ומטר", ובחזרת הש"ץ אומר "ותן ברכה".

מנהג ה'תשליך' בראש השנה הובא בפוסקים כמיוחס למנהגי אשכנז, אך הוא קיבל משנה תוקף והתפשט בתפוצות ישראל על פי דברי האר"י. טעמים רבים נאמרו על המנהג ללכת לנהר ביום הראשון של ר"ה עד השקיעה ובדיעבד עד הלילה. ומביא הרמ"א שיש להקפיד שיכלו לראות את הדגים בעת ה'תשליך'. וכך נהג אדמו"ר מוהריי"ץ. ואחד מן הטעמים למנהג זה מובא בפוסקים – שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. מי שאין נהר או מים חיים בסביבתו יכול לעשות 'תשליך' באקווריום של דגים, ומי שאינו יכול גם בכך, ייסע לנהר ביום ח' בתשרי-"יום י"ג מדות", אך בשעת הדחק ניתן לומר 'תשליך' אפילו מול ברז פתוח.