הלכה יומית

מצוה להרבות בסעודת פורים ולערוך סעודה נאה ככל האפשר . נוהגים לאכול פת בסעודת פורים וראוי לאכול שיעור של כביצה (54 סמ"ק) או לפחות כזית (27 סמ"ק). כמו כן יש נוהגים לאכול בשר בסעודת פורים, וניתן לקיים מנהג זה בבשר עוף (אך יש שכתבו לאכול בשר בהמה דוקא). ונוהגים לאכול בפורים "קרעפכין" (כיסי בצק ממולאים בבשר).

בירושלים נוהגים כל דיני הפורים ביום ט"ו באדר, ובערי הספיקות קוראים את המגילה ללא ברכה וללא קריאת התורה וועל הניסים ומקיימים את יתר המצוות. בשאר הערים גם מוסיפים בשמחה, ואין אומרים תחנון, ואף אסור להתענות ביום זה.
אָבֵל (ר"ל) נוהג בדיני אבלות בצנעה, אך לא בפרהסיא, ולכן מותר לאָבֵל לשבת על כיסא גבוה, ולנעול נעלי עור. אך ימעט בדברים של שמחה, ולא יצא האבל לבית הכנסת.

על התפילין נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", ומלשון הפסוק "ולזכרון" ( עם ו' החיבור, ולא נאמר "והיו לזכרון") משמע ששתיהן (מצוות תפילין של יד ומצוות של ראש) נחשבות להווייה אחת, וכן הברכה על של יד פוטרת גם את של ראש, ועל כן אין להפסיק ביניהן. ואסור אף לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו.

בין הנחת תפילין של יד לשל ראש אסור להפסיק אפילו בדברים שהם לצורך הנחת תפילין, אם יכול להסתדר מבלי לדבר. ואם דיבר בדברים שאינן לצורך הנחת התפילין – ואפילו מלה אחת – בין הברכה להידוק התפילין של יד – חייב לחזור ולברך "להניח תפילין", אך אם דיבר לאחר שהידק את התפילין יגמור את הנחת התפילין של יד ואחר כך יברך על ה"של ראש" (אחרי הנחתם ולפני שמהדקם) "על מצוות תפילין".

אם שמע קדיש, "ברכו" או קדושה בין הנחת תפילין של יד לשל ראש – יפסיק ויענה עם הציבור רק על דברים שמותר לענות עליהם בקריאת שמע (בקדיש: "אמן יש"ר . . יתברך", אמן אחר 'דאמירן בעלמא'; ובקדושה: 'קדוש', 'ברוך' 'ימלוך'. ועניית אמן רק של ה'א-ל הקדוש', 'שומע תפלה' ושל 'נותן התורה'), ואח"כ יברך על תפילין של ראש "על מצוות תפילין".

אף שבין הנחת תפילין של יד לשל ראש מותר לענות על דברים שמותר לענות עליהם בקריאת שמע (כמפורט בסעיף הקודם), מכל מקום אם מבחין שיוכל להניח תפילין של ראש ויהיה לו זמן לענות עם הציבור, עליו להניח תפילין של ראש תחילה, ואפילו אם לא הספיק לכרוך את הז' כריכות על היד – מוטב שיניח את התפילין של ראש תחלה, ובלבד שיהדק את התפילין של יד היטב שלא יזוזו ממקומן.

קידוש היום ניתן לומר בישיבה או בעמידה (ומנהג הרבי בד"כ לקדש בעמידה). אך גם אם מקדש בישיבה, נוהגים להתרומם מעט בברכת בורא פרי הגפן. נוהגים לאחוז את הכוס בידו, ו(אם מתכוון להוציא גם אחרים ידי חובת קידוש –) לומר בקול רם – מ"כי ששת" ולא יפסיק בדיבור בין "כי ששת" ל"על כן", שהרי הם שני חלקים של אותו הפסוק. כאשר יו"ט או חוה"מ חל בשבת, אומרים מזמור לדוד וכו' עד "ויקדשהו" – בלחש.

דיני כתיבת המגילה שווים בכללותם לדיני כתיבת ספר תורה. – יש לכותבה בדיו על הקלף, ולשרטט את שורות המגילה לפני כתיבתה. וכן צריך להקפיד על צורת האותיות, וכל אות חייבת להיות בהיקף גויל (כלומר שתהיה מוקפת קלף ריק מכל צדדיה). הסופר צריך לכתוב את המגילה לשמה, ואף לומר זאת בפיו לפני הכתיבה: "הריני כותב לשם קדושת מגילה".

לאחר הקידוש אין מברכים ברכה אחרונה על היין כיוון שהקידוש הוא צורך הסעודה ונפטר בברכת המזון, אך הטועם אחרי הקידוש מזונות ולא פת – ראוי שישתה לפחות רביעית (כ-86 סמ"ק) יין, כדי לצאת מידי ספק ברכה אחרונה (ולמעשה נוהגים בכל מקרה לשתות את רוב תכולת כוס הקידוש, אפילו אם יש בה יותר מרביעית). אבל גם אם שתה "כמלא לוגמיו" בלבד, יצא ידי חובת קידוש.

העמוד שבו כתובים שמות עשרת בני המן, צריך להתחיל במילה "איש" [שבפסוק "ובשושן הבירה . . חמש מאות איש" (ט, ו)]. במגילת שכתב כ"ק אדמו"ר מהר"ש לא היו עשרת בני המן בעמוד אחד, אלא נכתבו בכתב רגיל בראש העמוד, ולאחריהם הפסוקים הבאים, כמו כן במגילה זו לא התחילו כל העמודים במילה "המלך". כאשר ערך הרבי את ספר התולדות של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש בשנת תש"ז הדפיס בו צילום ממגילת אדמו"ר מהר"ש, וביאר זאת הרבי בין היתר משום שהיה בכך הוראה לרבים באופן כתיבתה.

את מצוות הקידוש של שבת תקנו חכמים לכתחילה בסמוך לכניסת השבת, אך גם מי ששכח או עבר ולא קידש בלילה, חייב לקדש מיד כשנזכר בכך, ואף אסור לו לטעום עד שיקדש – אלא שביום אינו אומר פרשת "ויכולו", רק ברכת היין וברכת הקידוש. ואם כבר הגיע זמן קידוש של שחרית אזי בקידוש היום, אחרי ברכת בורא פרי הגפן, ימשיך ויאמר את ברכת הקידוש של הלילה.

אין לנקד את המגילה, וכן אין לכתוב את ברכותיה בתחילת הקלף או בסופו. אלא שבדיעבד אם עשה כן, כשרה. ולגבי סימון הטעמים במגילה כתבו הפוסקים שבמקרה שאין בעל קורא שזוכר את הטעמים – מותר לסמן את הטעמים במגילה.