הלכה יומית

כל האמור בהלכות הקודמות הוא לגבי טעויות המשנות את המשמעות. אך אם טעה הבעל קורא בשינוי ניקוד שאינו משנה את משמעות הפסוק – אם לא תיקן מיד, שוב אינו חוזר. ואפילו הוסיף אות, או אפילו הוסיף מלה שאינה כתובה – כל שאינו משנה את משמעות הפסוק – אם לא תיקן מיד, שוב אינו חוזר.

כל האמור לעיל אודות תיקון הקריאה נוגע בעיקר בקריאת התורה בשבת בשחרית בכדי להשלים את התורה כתיקנה, אולם בקריאת התורה בימים שני וחמישי ובשבת במנחה, וכן במועדים (ואפילו ביו"ט או חוה"מ שחל בשבת) – אם טעה או דילג ותיקנו אותו לפני סיום העליה, יתקן וימשיך בקריאה כדין, אך אם לא תיקנו אותו עד שברך את הברכה שלאחר העליה – אין חוזרים בגלל טעות או דילוג בקריאה. ובלבד שקראו לפחות שלושה פסוקים כדינם בעליה זו, ולפחות עשרה פסוקים בסך הכל לכל העולים יחד.

היסח הדעת האסור בתפילין הוא כשעומד בשחוק או בקלות ראש ושיחה בטילה ( או שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו), אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו על התפילין ממש אין זה נקרא היסח הדעת, אך מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל חוץ משעת תלמוד תורה ותפילת שמונה עשרה שאז אין זה כהיסח הדעת, וגם אז בכל פעם שנזכר מהן ימשמש בהן; ומנהג הרבי למשמש בתש"ר ריבוי פעמים במשך התפילה.

לבד מן הדין שיש למשמש בתפילין בכל פעם שנזכר בהן, נוהגים בכמה מקומות בתפילה למשמש בתפילין ולנשק היד שנגעה בהם (תחילה בתפילין של יד ואחר כך בתפילין של ראש). ואלו הן: בפסוק פותח את ידיך וגו' נוגעים בתש"י ואח"כ באמירת "ומשביע לכל חי רצון" בתש"ר. וכן באמירת "יוצר אור" ממשמשין בתש"י ובאמירת ו"בורא חושך" בתש"ר". וכן נהוג למשמש בתפילין כשמזכיר מצוותן: כשאומר "וקשרתם לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "והיו לטוטפות בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ובפרשת "קדש" "והיה כי יביאך", כשאומר "והיה לך לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "ולזכרון בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ויש נוהגים לנשקם ב"ובא לציון" כשאומר "למען לא ניגע לריק" או כשאומר "שנשמור חוקיך בעוה"ז ונזכה ונחיה".

המתכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה (כגון קידוש והבדלה), לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שהרי שומע כעונה ואסור להפסיק באמצע הברכה. ויש מקום לומר שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו", כיון שהפסיק בין ה' למלכות בדבר שאינו מתיקון חכמים, והרי זה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וצריך להזהיר זאת לרבים (ולמעשה מספק לא יחזור ויברך ). אך מי שאינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, יענה "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי המלים "ברוך אתה ה'".

בסיום הברכות חייבים השומעים לענות "אמן", גם מי שיוצא יד"ח בקידוש זה; אך בדיעבד, אם לא ענה אמן, אף על פי כן יצא ידי חובתו. אחר ברכת המקדש, המסובים אינם צריכים לברך "בורא פרי הגפן " על הטעימה מיין הקידוש, אלא, כשם שיוצאים ידי חובת קידוש בשמיעה מהמקדש, כך נפטרים גם מלברך "בורא פרי הגפן" בשמיעה מהמקדש.

מי שאינו מקדש בעצמו אלא יוצא ידי חובתו בשמיעת הקידוש מאחר, מן הדין אינו מחוייב לטעום מן היין. ומצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של הקידוש. ולשם כך די בטעימה ואין צורך בשיעור של "מלא לוגמיו" לכל אחד.

אף שתקנו חכמים כזכר לנס המן, לברך בסעודות השבת על שתי חלות "לחם משנה". אין חובה שכל אחד מהמסובים יברך בעצמו על "לחם משנה", אלא יכול לשמוע אדם אחר המברך המוציא על שתי ככרות, ויוצא בזה ידי חובתו, והיוצאים ידי חובת "לחם משנה" יטעמו מאחת הככרות שבירך עליהן הבוצע; ואפילו אם השומע עדיין לא נטל את ידיו ושמע את הברכה על ה"לחם משנה", יצא ידי חובתו ויטול ידיו אח"כ ויטעם מן הפת.

לאחר שסיים המברך את ברכת המוציא לא יבצע עד שיכלה עניית אמן מפי רוב העונים. על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים (בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך), ואח"כ ייתן מן הפת למסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי שאינו אוכל בעצמו מן הפת, אינו יכול לברך המוציא כדי להוציא את האוכלים ידי חובתם, ואפילו אם אינם יודעים לברך בעצמם.

מן הדין, המסובים אינם צריכים לברך "המוציא", אלא, כשם שיוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה מהבוצע, כך יכולים לצאת בשמיעה ממנו גם מחובת ברכת הנהנין. אבל אף על פי כן המנהג למעשה הוא, שכל אחד מברך בעצמו "המוציא".

אף שתקנו חכמים להבדיל בצאת השבת ויו"ט, אין חובה שכל אחד יעשה הבדלה בעצמו דוקא, אלא יכול לשמוע הבדלה מאדם אחר ויוצא בזה ידי חובתו. ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בדרך כלל לצאת יד"ח בשמיעה מאחר. מלבד במוצאי יום הכפורים, שאז היו מקפידים להבדיל בעצמם.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו יש אומרים שאף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אך (כיוון שישנה שאלה על רמת חיובן ויש שפוטרים אותה, לכן) למעשה האיש לא יוצא ידי-חובתו בהבדלת האשה. אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות (או קטנים).