הלכה יומית

לאחר שסיים המברך את ברכת המוציא לא יבצע עד שיכלה עניית אמן מפי רוב העונים. על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים (בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך), ואח"כ ייתן מן הפת למסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי שאינו אוכל בעצמו מן הפת, אינו יכול לברך המוציא כדי להוציא את האוכלים ידי חובתם, ואפילו אם אינם יודעים לברך בעצמם.

מן הדין, המסובים אינם צריכים לברך "המוציא", אלא, כשם שיוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה מהבוצע, כך יכולים לצאת בשמיעה ממנו גם מחובת ברכת הנהנין. אבל אף על פי כן המנהג למעשה הוא, שכל אחד מברך בעצמו "המוציא".

אף שתקנו חכמים להבדיל בצאת השבת ויו"ט, אין חובה שכל אחד יעשה הבדלה בעצמו דוקא, אלא יכול לשמוע הבדלה מאדם אחר ויוצא בזה ידי חובתו. ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בדרך כלל לצאת יד"ח בשמיעה מאחר. מלבד במוצאי יום הכפורים, שאז היו מקפידים להבדיל בעצמם.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו יש אומרים שאף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אך (כיוון שישנה שאלה על רמת חיובן ויש שפוטרים אותה, לכן) למעשה האיש לא יוצא ידי-חובתו בהבדלת האשה. אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות (או קטנים).

מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה, וישנם גברים שאינם יודעים להבדיל בעצמם יכול להבדיל עבורם ולהוציאם ידי חובת הבדלה. דין זה אמור בגברים, אך אם הן נשים לא יבדיל מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה כדי להוציא נשים בלבד (ואפילו אם אינן יודעות להבדיל בעצמן) אלא אם כן מבדיל עבור גברים שאינם יודעים ואז גם הן יכולות לצאת.

נוהגים לומר כל אחד בעצמו, יחד עם המבדיל, את הפסוקים "הנה א-ל ישועתי" וכו', עד "ליהודים היתה אורה". "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו" – אומרים השומעים תחילה, ואחריהם המבדיל. ובעת ברכת "המבדיל" יביטו השומעים בכוס ובנר.

על מצוות תפלין נאמר "והיה לך לאות . . למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך", ומכאן שכוונת המצווה בתפילין הוא חלק מן המצווה. ועל כן הנחת התפילין צריכה כוונה, אלא שמכל מקום אם לא כוון אלא כוונה כללית שצוונו ה' להניח תפילין – יצא בדיעבד. אלא שלכתחילה יש לכוון את פרטי כוונת המצווה שיתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

מן הדין, השומעים אינם צריכים לברך בעצמם "בורא מיני בשמים" ו"בורא מאורי האש", אלא נפטרים בשמיעה מהמבדיל, ויש אומרים שכך ראוי לנהוג משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו (וימתין המבדיל עד שיסיימו לברך, ולא יברכו השומעים כשממשיך ההבדלה). ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה. וכן בברכת "מיני בשמים" יברך רק כאשר צריך לברך בעצמו על הרחתו.

בעת הנחת התפילין יכווין שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. וצונו להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד המוח כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו.

נוהגים שרק המבדיל שותה את היין, ולא נותן לשומעים לטעום מהיין (בשונה מהקידוש, שמצוה מן המובחר לכל אחד לטעום בעצמו), אך במוצאי יום הכפורים יכולים לחלק מיין ההבדלה לאחרים.

אשה הנוסעת לבית הרפואה לקראת כניסת השבת, ולא יישאר אדם בבית – לא תדליק נרות בבית בברכה. אך אם יש מי שנשאר בבית, תדליק ותברך. ואם יודעת שתצטרך אחר ההדלקה לעשות מלאכה (בעצמה), או שנוסעת (מחוץ לתחום שבת) – תתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה ותקבל השבת (או בעלה) תוך עשר דקות.

אשה המאושפזת בבית רפואה, תדליק נרות על השולחן שעליו תאכל את סעודת שבת, ואם ישנו חשש שיוציאו את הנרות מהחדר לפני שתספיק ליהנות מאורם – לא תברך על ההדלקה. ואשה שרק הגיעה לבית הרפואה לקראת זמן הדלקת נרות שבת, ואינה יודעת היכן תשהה כשיחשיך – תדליק נרות שבת בחדר ההמתנה ולא תברך, ואם בעלה ישהה ויאכל שם בליל שבת, ידליק שם הבעל נר שבת ויברך.