הלכה יומית

כאשר סוגר המגביה את ספר התורה, עליו להקפיד לסגור באופן שהתפר (שבין יריעה ליריעה בספר התורה) יהיה באמצע (היינו בין שני עצי החיים). למנהגנו חוגרים את האבנט בתחילת השליש התחתון של ספר התורה. בגלילת ספר התורה נוהגים לכבד גם ילדים, וזאת בכדי לחנכם במצוות . לאחר ההגבהה ניתן לתת לקטן לאחוז את ספר התורה.

על השבת שבין לידת התינוק להכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, מובא במדרש משל למלך שגזר ואמר לכל אורחיו שלא יקבלו פניו עד שיראו מתחילה את פני המלכה, "כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת", וכתבו הפוסקים שמטעם זה נהגו שבת לפני המילה לעשות סעודת "שלום זכר" בליל שבת, והפוסקים הגדירו סעודה זו כ"סעודת מצווה".

הולכת ספר התורה מבימת הקריאה אל ארון הקודש צריכה להיות דרך צד ימין. וכתבו הפוסקים שכאשר מחזירים את ספר התורה מיד אחרי הגבהה (כמו בשבת במנחה) ילך הגולל אחר ספר התורה עד לפני ארון הקודש, ויעמוד שם עד שיניחו את הספר תורה במקומו בתוך ארון הקודש. לגבי הכנסת ספר התורה לארון הקודש אין הקפדה שההכנסה תהיה דוקא ע"י אותו אדם שהוציאו.

על אף שבדרך כלל נהוג לערוך את סעודת "שלום זכר" בליל שבת שקודם ברית המילה ויש לה שייכות למצוות המילה, כתבו הפוסקים שגם אם הברית אינה בזמנה נוהגים לערוך סעודה זו בשבת הראשונה ללידתו, משום שסעודה זו נקבעה כהודאה לה' על לידת התינוק בשלום. טעם נוסף לעריכת סעודה זו הוא כניחומים לילד על ששכח תורתו שלמד במעי אמו. ומסיבה זו אף נוהגים לאכול קטניות המזכירים תנחומים, והמנהג לאכול ארבעס (גרגירי חומוס).

בשעה שמוליכים את הס"ת אל ארון הקודש – חייבים כל הקהל לעמוד, ואסור להפנות את הגב אל ספר התורה. ונוהגים להביט לעבר הס"ת לאורך הדרך אל ארון הקודש, וכן לנשקו כשעובר לפניהם. ומחנכים במיוחד את ילדי ישראל לנשק את הס"ת. הרב המגיד אמר: הלואי היו נושקים הס"ת באותה האהבה, שהיה הבעש"ט מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל ה"חדר". וכן אמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שאדם שיהיו לו במשך שבעים שנה בני חיי ומזוני רוויחי עם ארמונות והיכלות, אין לדבר כל ערך לגבי הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.

אבי הבן עולה לתורה בשבת שלפני הברית, ונמנה בין חיובים העולים לתורה. אם היו אמורים למול את הילד בשבוע זה, ועלה אביו לתורה בשבת שלפניו, ואחר כך נדחתה הברית – אינו חיוב לעלות שוב לתורה בשבת שלפני הברית. וגם בשבת שלפני הברית אינו דוחה את יתר החיובים (בר-מצוה יאר-צייט וכדו'). ויש שנהגנו לכבד אף את המוהל והסנדק בעלייה ויש שנהגנו לכבדם בהגבהה ומ"מ ודאי אינם דוחים אף חיוב אחר.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בכניסתו ויש אומרים אף ביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ואסרו חכמים לעשות מלאכה אף לאחר זמן צאת השבת, עד שיבדיל בתפילה או על הכוס (או אמירת "ברוך המבדיל", כדלקמן). ומשהבדיל באחד מהם, מותר לו לעשות את כל המלאכות. גם דברים שאסורים בשבת מדברי סופרים, אסור לעשותם עד שיבדיל. ודברים האסורים מדברי סופרים התלויים בדיבור – מותרים החל מצאת השבת גם אם לא הבדיל עדיין.

בלילה שלפני הכנסת התינוק בבריתו של אברהם אבינו צריך התינוק לשמירה יתירה (ויש שכתבו שעיקר ההקפדה בזה היא עד חצות הלילה), ועל כן נוהגים בערב זה להביא תינוקות של בית רבן לקרוא קריאת שמע ו"המלאך הגואל". וכן נוהגים להיות ניעורים בלילה זה ולעסוק בו בתורה ובאמירת פסוקי תנ"ך ומאמרי הזוהר שהנהיגו לאמרם בלילה זה.

מי שנצרך לעשות מלאכה קודם הבדלה לפני שהבדיל בתפילה או על הכוס – יאמר "בָּרוּךְ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל" (בלי הזכרת שם ה'), ועושה מלאכה (ומותר לעשות אפילו מלאכה גמורה האסורה בשבת מן התורה). עם זאת יש להדגיש, כי אמירת "ברוך המבדיל" מתירה רק לעשות מלאכה, אך עדיין אסור לטעום כלום, אף אם הבדיל בתפילה וגם אמר "ברוך המבדיל", עד שיבדיל על הכוס.

על מצוות המילה נאמר, "שש אנכי על אמרתך". וכן אמרו חכמים "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה . . עדיין עושין אותה בשמחה". ועל כן נוהגים שכאשר התפלה מתקיימת בנוכחותו של אבי הבן, או הסנדק או המוהל אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים "תחנון" בתפלות שקודם הברית. וכשהברית חלה בתענית ציבור אין אומרים תחנון (שלפני הסליחות) ו"אבינו מלכנו", אך אומרים סליחות עם הוידוי שבתוכן.

בנוסף להקהלת רבים מישראל יחד, מוטל על כל אחד לקיים "הקהל" גם בנפשו פנימה – להקהיל ולאסוף את כל תכונותיו השונות, ואת כל המחשבות, הדיבורים והמעשים שלו, ולהכניס אותם ל"בית המקדש" הפנימי שלו, בהתמסרות מוחלטת לדבר המלך זה הקב"ה, עד שיהיו כולם חדורים כליל ב"ליראה את השם". כל אחד יתבונן וישתדל להביא לידי כך שהאמונה בקב"ה (שהאמונה בקב"ה היא ה"מלך", הדבר המנהיג אותו) תשפיע עליו ועל כל מעשיו; וכן שהמוח (המלך) יהיה שליט על הלב וכך ישפיע על כל האיברים – שהכל יהיה כהוראות התורה.

בשנת הקהל ישנה הדגשה מיוחדת בעבודה הרוחנית של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – "לעשות" עוד יהודי ועוד יהודי עד שפועלים שהעולם כולו יהיה דירה לו יתברך. יש להוסיף בהשתדלות ובהתעסקות להרחיב את החינוך על טהרת הקודש, חינוך ספוג יראת השם ואהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל.