הלכה יומית

בעבר היה הסדר שכל מי שעולה לתורה, קורא בעצמו בקול רם את הקריאה (וכך היה הדבר בתקופת חז"ל). וכתבו הראשונים שכיוון "שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה . . תקנו שיקרא ש"צ שהוא בקי בקריאה", היינו שממנים אדם הבקי שיהיה "בעל קורא", והוא קורא בקול רם ומוציא את הציבור ידי חובתם (והעולה קורא איתו בלחש). ואפילו כשעולה מי שבקי בעצמו בקריאה – אף על פי כן יקרא הבעל קורא.

הבעל קורא צריך ללמוד ולדעת את כל פרטי דיני קריאת התורה, והדבר בנפשו ממש. ועליו להתכונן היטב לפני הקריאה ולחזור על הפרשה בינו לבין עצמו, בכדי שיוכל לקרוא היטב בדקדוק המלים בהברה ברורה, ובשמירת טעמי הנגינה. לכתחילה אין להחליף בעל קורא באמצע קריאת התורה, אפילו בין עליה לעליה, ואפילו כשקוראים בשני ספרי תורה או בשלושה. ואם לא היה בבית הכנסת בעל קורא, והתחיל לקרוא מי שאינו בקי כל כך ובאמצע נכנס אדם הבקי בקריאה – לא יתחלפו באמצע עליה. אלא יסיים הקורא את אותה העליה, והחל מהעליה הבאה יחליפנו הבקי.

נאמר בגמרא: "הדר בפונדקי בארץ ישראל . . כל שלשים יום פטור מן המזוזה" ונפסק אף להלכה שבתי מלון ודומיהם פטורים ממזוזה ב-30 יום הראשונים למגורים בהם. וכיון שחובת המזוזה היא בעיקר על השוכר, ועבורו המקום חדש, לכן פטור השוכר ממזוזה עד ל30 יום. עם זאת ראוי שבעליי המקום יקבעו מזוזה בלי ברכה. אך כאשר שוכרים או מחליפים דירה, והדירה אינה דירת נופש במשך כל השנה אלא דירת מגורים, השוכרים חייבים במזוזה.

קריאת-התורה הינה כמעמד קבלת-התורה, וכשם שמתן תורה היה במעמד ה' משה וישראל כך כנגדם "מדקדקים שמשני צדדי העולה יעמדו, והיינו הקורא מצד אחד, והסגן מצד השני", (ואם הגבאי עומד בצד שמאל של הבימה יעמוד אדם נוסף בצד ימין). כאשר הבעל קורא – או הגבאי – עולה לתורה, יש להקפיד שיעמוד אדם נוסף ליד הס"ת, כך שבסך הכל יהיו תמיד שלושה אנשים ליד הס"ת.

חולצים את הנעלים ונועלים נעלים שאינם מעור, אך עדיין לבושים בבגדי שבת (במוצאי שבת) ואין להחליפם לפני אמירת הקינות. מסירים את הפרוכת מארון הקודש וכן את כיסויי הבימה ועמוד הש"ץ . מדליקים אור רק כפי הנדרש לתפילה ולאמירת קינות, ולא יותר. אבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות, ויש המחמירים שלא ילך לבית הכנסת בג' הימים הראשונים.

נוהגים שהבעל קורא עונה "אמן" על ברכת העולה בקול רם, ומאריך בו קצת יותר מן הציבור, כדי שיבחינו שמתחיל לקרוא ויטו את אזנם לשמוע. טוב שיפסיק מעט בין עניית "אמן" לתחילת הקריאה, שלא יהיה נשמע שה"אמן" דבוק אל מה שהוא קורא. אין הקורא רשאי להתחיל בקריאה עד שיסיימו כל הציבור לענות "אמן". ואפילו אם יש בציבור כאלו הטועים ומאריכים ב"אמן" יותר מדאי, צריך להמתין להם.

בתפילת שמו"ע אומרים "אתה-חוננתנו" (אף על פי שכבר אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"). לאחר תפלת שמו"ע אומר הש"ץ קדיש תתקבל. קודם קריאת מגילת איכה מברכים 'בורא מאורי האש' (באם יש מהנוכחים מי שטרם ברך). יושבים על הארץ וקוראים מגילת איכה והקינות. לאחר הקינות אין אומרים "ויהי-נועם", רק "ואתה-קדוש". קטנים אינם צריכים להבדיל לפני אכילתם ביום התענית. וגדולים הנצרכים לאכול מטעמי רפואה (על פי הנחיית רופא ובהוראת רב מורה הוראה), יתייעצו עם הרב כיצד ינהגו לגבי הבדלה.

אין מנהגנו שהבעל קורא מתעטף בטלית במיוחד לצורך הקריאה. אמנם, הקורא במקום שמנהגם שהבעל קורא מתעטף בטלית, ותובעים שגם הוא ינהג כך – ימלא את דרישתם. צריך לקרוא את כל הקריאה בעמידה, ואף לא ישען בעת הקריאה. הקריאה תהייה מתוך הכתב, ואסור לקרוא בעל פה אפילו מלה אחת, ואפילו אות אחת. הנזקק למשקפיים, מותר לו לקרוא בתורה באמצעות משקפיים. נהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקוראים בתורה.

מן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב שיאמרו את כל הברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בברכת העבודה ("רצה ה"א . . והשב העבודה") כמו בראש חודש וחוה"מ, אלא שמפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחו חכמים לאומרן, ובמקומן אומרים ברכה אחת אמצעית לקדושת היום. ועל כן מי שטעה בתפילת שבת או יום-טוב (חוץ מתפלת מוסף כדלקמן) והתחיל ברכות אמצעיות של חול, אם נזכר באמצע ברכה – צריך לגמור כל אותה הברכה, ולאחר מכן יתחיל ברכה אמצעית של שבת או יו"ט. וכתבו הפוסקים שמי שטעה והתחיל תפילה של חול בשבת, עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

על הבעל קורא לקרוא במתינות ולא במהירות וידקדק בקריאת המלים לבטא כל מילה כראוי במבטא הנקודות לפי כללי הדקדוק בהברה ברורה, וכן עליו להקפיד לדייק בניגון הטעמים המקובלים במסורה, ולהפריד בין המילים. ויכול הוא לקרוא בהברה אשכנזית או בהברה ספרדית, אבל לא לערבב כי אם לקרוא את כל הקריאה באותה ההברה.

המתפלל תפלת ערבית או במנחה של שבת והתכוון לומר "אתה חונן", אך אמר רק את המלה "אתה" בלבד, לא יגמור את ברכת "אתה חונן", לפי שלא התחיל עדיין תפילת חול בפיו, שהרי המלה "אתה" היא גם כן בתפילת (ערבית ומנחה) ולכן ימשיך מיד "קדשת את יום השביעי" או "אחד ושמך אחד". ואם הוא בתפילת שחרית (שאין תיבת "אתה" באותה תפילה) – צריך לגמור את ברכת "אתה חונן", ואחר כך יתחיל "ישמח משה". ואם אם היה יודע שהוא שבת, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו בימות החול ואמר "אתה", ונזכר לפני שאמר "חונן" – אזי אפילו בתפילת שחרית לא יגמור את ברכת "אתה חונן", אלא יאמר מיד "ישמח משה". ויהיה פירוש דבריו: אתה הקב"ה ישמח משה במתנת חלקו.

על אף האמור שהטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל; בתפלת מוסף שונה הדבר – וגם במקרה שכבר החל לומר ברכת "אתה חונן", או שאר הברכות ונזכר באמצע הברכה שהוא שבת או יו"ט – עליו להפסיק אפילו באמצע הברכה ולהתחיל ברכה אמצעית של מוסף, כיוון שבתפלת מוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבראש חודש שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות.