הלכה יומית

היוצא בחודש ניסן (דוקא) ורואה אילני מאכל שמוציאים פרח, מברך: "בא"י אמ"ה שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָָרא בוֹ בְִּריּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". ואינו מברך אלא בפעם הראשונה שרואה בחודש ניסן. ואחרי שבירך בראיה ראשונה, אינו מברך שוב. המסתכל בעץ וראה הפרחים ולא בירך (לדעת רוב הפוסקים) הפסיד את הברכה. אמנם, מי שחולף על פני עץ ויודע שיש בו פרחים, אך לא הסתכל והתבונן בפרחים המלבלבים ולא בירך – יכול לברך בשעה שמסתכל על העץ ורואה את הלבלוב.

מברכים על אילנות-מאכל המוציאים פרח, באם כבר נפל הפרח וגדלו הפירות, טוב לברך בלא שם ומלכות. מעיקר הדין, ניתן לברך על ראיית אילן אחד בלבד. אך אם יוצא למקום בו מצויים אילנות עדיף שילך למקום שידוע לו שיוכל לברך על ראיית שני אילנות. יש אומרים שאין לברך על עצי איסור )שהורכבו(, ועל כן אם יוצא למקום בו מצויים אילנות עדיף שילך למקום בו גדלים אילנות שלא נעשה בהם איסור.

נהוג בקהילות ישראל, אשר בשבת הגדול נושא הרב דרשה מיוחדת בנושאים הקשורים להלכות ומנהגי החג, וכל הקהל מתאסף לשמוע את הדרשה, וראוי לכל אחד לבוא ולשמוע הדרשה, לפי שלימוד תורה ויראת שמים לרבים קודם לכל המצות שבתורה. ההפטרה היא הפטרת פרשת השבוע ואין מפטירים הפטרת "וערבה", אלא כאשר שבת הגדול חלה בערב פסח. אחר תפילת מנחה אומרים סדר הגדה של פסח מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו".

מנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד, וחובה על הציבור להשתתף בזה. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה- שמורה לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

קודם ליל הסדר יש להכין מצות שאין בהם כפולות ונפוחות. ומכינים ג' מצות לקערה, ונוהגים שמצות אלו יהיו כפופות מעט. יש לזכור להפריש חלה מהמצות (באם לא הופרש). סדר ההפרשה הוא: מצמידים את כל ארגזי המצות באופן שיהיו סמוכים זה-לזה בשעת ההפרשה, פורסים מפה אחת ארוכה ומניחים עליה את ארגזי המצות הפתוחים ולכסות בה את הארגזים גם מלמעלה. ומברך: "אקב"ו להפריש חלה", ומפריש כשיעור של כזית ללא הפסק בין הברכה להפרשה, ויאמר "הרי זו חלה". אח"כ שורפים את המצה שהופרשה, ואם אינו יכול לשרוף, צריך לעוטפה בשתי עטיפות דרך כבוד, ולהניחה באשפה.

עבור הזרוע נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף, ונוהגים לצלותו היטב, ולאחר הצלייה מורידים ממנו כמעט כל הבשר שעליו, אך מאידך צריך ליזהר שיישאר מעט בשר על העצם (שכן הזרוע משמש כאחד משני התבשילים שצריכים להיות בקערה וללא בשר אינו נקרא תבשיל). הביצה באה כזכר לקרבן חגיגה, ומבשלים אותה עד שתתקשה, ונוהגים להשאירה בקליפתה וכך להניחה בקערה .

הן למרור והן לכורך לוקחים חסה (חזרת) ותמכא (חריין). את החריין מגרדים, וראוי להניחו בכלי סגור בכדי שלא תפוג חריפותו, ומנהג הרבי להשתמש גם בחתיכת חריין שאינה מגורדת. את עלי החסה יש לקחת מגידול ללא תולעים, וצריך לשטוף ולשרותם במי סבון כ 3- דקות, אח"כ לשטפם היטב. יש להקפיד בעלי החסה שמשתמשים בהם לכורך, שלא תהיה עליהם רטיבות מים כלל.

החרוסת משמשת כזכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. החרוסת מורכבת מתפוחים ואגסים מרוסקים, ואגוזים טחונים. אופן עשיית החרוסת: לוקחים תפוחים ואגסים, אחר שמקלפים אותם, שוטפים אותם, ומנגבים היטב, אח"כ טוחנים איתם יחד אגוזים. החרוסת צריכה להיות סמיכה, לכן כדאי לערב כמות גדולה של אגוזים. למנהגנו אין מוסיפים בה יין בעת הכנתה, אלא רק לפני שטובל בה את המרור מרככים אותה ביין שבצלחת שבתחתית הכוס . הכרפס הוא נוטריקון: "ס' פרך", כלומר, לזכר ששים ריבוא שעבדו עבודת פרך. מנהגנו ליקח בצל חי (או תפוח אדמה, לנשים). כמו כן יש להכין מי מלח, לטיבול הכרפס.

ככלל יש להאריך בתפילה בהתבוננות, בהרחבה ובאריכות בזמן. ובשבתות וימים-טובים שגם כל בעלי העסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפילתם בכוונת לבם ונפשם לה', מוטלת עליהם ביתר-שאת החובה להאריך בתפילה. מי שאין עתותיו בידו להאריך בתפילה בימות החול, העצה לכך היא שבשבתות וימים טובים יתבונן בכמה וכמה ענינים בחסידות, ויתבונן בהם כפי הדרוש, ומזה ישאר אצלו לכל השבוע. כי ענין שאדם התבונן בו בעומק ועסק בו כראוי בזמן מסויים, הרי קל לו יותר לחזור שוב על אותו ענין, על כל פנים בקצרה, בזמן אחר.

האומרים את מלות התפילה במנגינות יזהרו שלא להפריד בניגון מלה מחברתה. כמו-כן יקפידו החזנים שלא להאריך מדי בסיום ברכה, באופן שיגרום שיענו הקהל "אמן" לפני סיום הברכה (ומצוי אצל חלק מהחזנים בברכת "המברך את עמו ישראל בשלום", ובפרט בימים שאומרים הלל, שמאריכים מאד בתיבת "בשלום" וחלק מהקהל עונים אמן חטופה) וכדומה, ויש להיזהר בזה.

יש לתת שלושה מטבעות של חצי מהמטבע הקבוע באותו מקום, כנגד שלוש הפעמים שכתוב "תרומה" בפרשת שקלים; ומבאר הרבי שזהו אף כנגד שלשה ימי התענית שצמו בימי אסתר, ולפיכך, נהוג שנותנים "זכר למחצית השקל" ביום תענית אסתר לפני תפלת מנחה. ויש המהדרים לתת שווי מחצית השקל של תורה (דהיינו 9.6 גרם כסף טהור), למעשה אין מנהגנו כן. אין לתת מחצית השקל מכספי מעשר, אך עבור האשה והילדות אפשר כיון שאינו מחויב לתת עבורם.

יש שכתבו שאסור לשכור חזן שיתפלל בשבת או יום טוב, אף על פי ששכרוהו מבעוד יום, כי אסור לו ליטול שכר שבת או שכר יום טוב. ויש מתירים מפני שבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת, וכן המנהג להקל. אך מכל מקום לדברי הכל אינו רואה סימן ברכה משכר זה לעולם. ואם החזן מושכר לתקופה מסוימת – לשנה, לחודש או לשבוע שיתפלל גם בחול, ומשלמים לו עבור השבתות וימות החול בבת אחת, הרי זה שכר שבת בהבלעה ומותר לדברי הכל.