הלכה יומית

את ימי החנוכה קבעו חכמים "בהלל והודאה", ותקנו לכך את נוסח "על הניסים" בברכת הודאה בתפלה ובברכת המזון. מי ששכח ולא אמר "ועל הניסים" בתפלה, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר. וכתבו הפוסקים שיאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו..". וכן בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, ולפני "הרחמן הוא יזכנו", יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו..".

על נר חנוכה צוו חז"ל ש"אסור להשתמש לאורה". וביארו הראשונים בטעם הדבר, משום שיהיה ניכר שהוא לשם מצוה, כמו שנרות המקדש היו אסורים לשימוש זר. וכתבו הפוסקים שמכך למדים דין איסור השתמשות בשמן הנותר משום שהוקצה למצוותו. וביארו הפוסקים בטעם הדבר שאין השמן מותר בהנאה כמו עצי הסוכה שמותרים לאחר החג, משום שבעצי הסוכה היה ידוע מראש שיישארו אחרי החג ולכן לא כיוון להקצותם רק למצוותם. לעומתם בשמן נרות החנוכה, ידע שהשמן יכלה וכשיצק את השמן במנורת החנוכה, כוונתו הייתה שכל השמן יבער. משום כך נפסק בשלחן ערוך כי יש לשרפו לאחר חג החנוכה.

בהלכה הקודמת התבאר שכיוון ששמן נרות החנוכה הוקצה למצוותו נאסר בהנאה ויש לשורפו. וראוי לציין שאם התנה לפני שיצק את השמן שיהיה מותר בשימוש, יכול להשתמש בו. וכל האמור הוא בשמן שבנרות ממש, אך השמן שבבקבוק מותר אף ללא תנאי. ולגבי הפתילות, כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין צריך בהן תנאי כלל, אלא שמצד השמן הבלוע בהן יש להתנות שאינו מכוון להקצותן למצוותן. ואף שעשה תנאי, אין להשליכם בבזיון, ככל תשמיש מצוה שבלו שאמנם מותר להשתמש בהם תשמיש של חול, אך לא להשליכם בבזיון,  ולכן יגנזו, או שיעטוף אותם היטב בשקית ויניח במקום שמישהו אחר מבלי משים ישליך לפח.

נאמר בגמרא: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו". אולם כבר מימות הראשונים היו רבים שנהגו להדליק בתוך הבית גם כשלא בעת סכנה. ומנהגנו להדליק על כיסא בפתח אחד החדרים בבית, משמאל הנכנס, סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, בגובה המאפשר ששלהבות הנרות יהיו מעל 24 ס"מ, אך לא מעל 80 ס"מ, כשהשמש נפרד מיתר הנרות בצורה הניכרת לעין. למנהגנו אין הקפדה האם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום. והורה הרבי, שנכון שהילדים ידליקו נר חנוכה בפתח חדרם הפרטי כשתנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת.

אמרו חכמים אודות זמן הדלקת נר החנוכה: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". בכדי לפרסם את הנס, ובפרק זמן זה, מרב האנשים יוכלו להיוודע לנס. וכתבו הפוסקים שיש להקפיד שהנרות ידלקו לפחות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. למעשה אנו נוהגים להדליק את הנרות בין תפלת "מנחה" לתפלת "מעריב" לאחר שקיעת החמה,  ומקפידים שהנרות ידלקו 50 לפחות דקות. אלא שכתבו הפוסקים שאם לא מתאפשר הדבר, ניתן בעת הצורך לאחר את זמן ההדלקה; משום שכיום "כלתה רגל מן השוק" בשעה מאוחרת בהרבה מזמן התלמוד, וכן ההדלקה היא בבית, ועיקר הפרסום היא לבני הבית. אלא שכאמור, לכתחילה יש להדליק לאחר שקיעת החמה, ו"זריזין מקדימין למצוות". אלא שלאחר צאת הכוכבים יש להתפלל ערבית קודם.

כאמור בהלכה הקודמת מצווה מן המובחר להדליק את נרות החנוכה "משתשקע החמה", אולם בעת הצורך ניתן להדליק מאוחר יותר כיוון שעיקר הפרסום הוא לבני הבית. ודנו הפוסקים אודות מי שיוצא מביתו לפני זמן ההדלקה, ושב בשעה שבני ביתו כבר ישנים. למעשה ראוי שיבקש שאחד מבני הבית ידליקו בזמן שלא בנוכחותו, ויתכוון שלא לצאת בהדלקתם, וכשיבוא לביתו יכול להדליק כי לא יצא ידי חובתו בהדלקתם. ואם לא הדליקו בביתו בתחילת הלילה ובני ביתו ערים יכול להדליק בברכה עד עלות השחר, ואם הם ישנים ראוי שיהיה לפחות עוד אחד ער, ויכול לברך. וכתבו הפוסקים שמי שמברך גם כשאין עוד אדם נוסף עמו – אין למחות בידו.

רבים מדיני החנוכה נסובו סביב קביעת חז"ל שיש להביא ל"פרסומי ניסא", משום כך הם ראו את הזמן והמקום שיפרסמו את הנס בקנה מדה הרחב ביותר. בדורות מאוחרים יותר, החל מתקופת הגאונים, הרחיבו את פרסום הנס והנהיגו להדליק את נר החנוכה אף בבית הכנסת עם ברכותיו. את מנורת בית הכנסת מציבים בכותל דרום, כשהנרות מסודרים ממזרח למערב ומקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים. החל מפלג המנחה ניתן לברך על נרות בית הכנסת, ולמנהגנו מדליקים לאחר 'מנחה' לפני 'עלינו'. ואין יוצאים ידי חובה בהדלקה זו ואפילו המברך עצמו חוזר ומברך בביתו. אך לא יברך "שהחיינו" בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם.