הלכה יומית

כאשר מכינים מיכל המיועד לשיירי פירות שביעית, יש לשים לב שלא להניח בו פירות שביעית העשויים להתקלקל מיידית כתוצאה מכך שמכניסם עם פירות שהחלו להתקלקל, אלא אם כן יעטוף אותם בשקית ניילון. מותר להסיר מפירות שביעית חלקים נגועים וחלקים שהחלו להירקב, כדרך כל השנים. אם החתיכה שהסיר (או אפילו חלק קטן ממנה) לא נפסלה עדיין לגמרי מאכילה, יש בה קדושה.

שבת פרשת בשלח מכונה "שבת שירה", על שם קריאת שירת הים בפרשה זו. כאשר קוראים בתורה את שירת הים, נוהגים כל הציבור לעמוד. במספר מקומות בשירת הים ולפניה מסיים הקורא את הפסוק בנעימה מיוחדת: בפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" השני, בפסוק "ובמשה עבדו", בסיום כל פסוק בשירה שנאמר בו שם ה', (וכן בפסוק "נהלת בעזך אל נוה קדשך"), וכן בשירת מרים (בפסוק שנאמר בו שם ה'). בסיום הפרשה, בפסוק "אמחה את זכר עמלק", מנהגנו לקרוא את המלה "זכר" פעמיים, בפעם הראשונה האות ז' בניקוד סגול, ובפעם השניה בניקוד צירה.

נוהגים לאכול בשבת שירה "שווארצע קאשע" . יש התולים זאת בין היתר במנהג (שהי' קיים) לחלק לילדים 'קאַשע' שיחלקו לציפורים בשבת שירה ולספר להם שבקריעת ים-סוף, שרו הציפורים בשעה שמשה וישראל, אמרו שירה, והילדים העניקו לציפורים מפירות הים. ועל כן נהוג לקבץ את ילדי ישראל ולספר להם את סיפור קריעת ים סוף, ועל כך שילדי ישראל קטפו פירות מהאילנות שצמחו בקרקע הים והאכילו את הציפורים שהצטרפו לשירת בני ישראל, ובכך לנטוע בלב הילדים מדה טובה של רחמנות על בעלי חיים, "ורחמיו על כל מעשיו".

לגבי עצם נתינת מאכל לציפורים בשבת, אסרו חכמים לתת מאכל בשבת לבעל-חי ש"אין מזונותיו עליך". וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בע"ח שיש להם בעלים והנם תלויים במזון שיסופק להם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'. ועל כן למעשה בשבת שירה נמנעים מלתת לעופות (שאין מזונותיהם עליך) מאכלים, אך בכדי לקיים את המנהג בשבת שירה יש לספר לילדים אודות המנהג וטעמו כפי שהוזכר בהלכה הקודמת.

אמרו חכמים: "ארבעה ראשי שנים הם . . בשבט, ראש השנה לאילן . . בחמישה-עשר בו", משום שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ומעת זו מתחילה צמיחת הפרי; משמעותו ההלכתית של ראש-השנה לאילנות היא קביעת שנת היבול של העצים לעניין שנות ערלה, וכן בכדי לדעת מתי היא השנה הרביעית בה יש קדושת "נטע-רבעי" הנאכלים בקדושה בירושלים, (וכיום פודים את קדושת הפירות בכסף), ואף לעניין קדושת שביעית. וכן לעניין מצוות מעשר התלוי בשנים, שכן, בחלק מהשנים מפרישים "מעשר-עני" לעניים, ובחלק מפרישים "מעשר-שני". ובכדי לדעת לאיזו שנת מעשר שייכים פירות העץ, נקבע "ראש-השנה לאילנות", כך שפירות שיצמחו אחריו (לאחר שחנטו) שייכים למעשה לשנת המעשר החדשה. ופירות א"י שנוהג בהם קדושת שביעית אינם חייבים בתרומות ומעשרות.

ביום חמשה עשר בשבט מנהג ישראל להרבות באכילת מיני פירות של אילנות, ובפרט מיני הפירות שבשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל. כמו כן נוהגים לאכול חרובים. יש לעורר את הילדים אודות קיום מנהג אכילת מיני פירות, ובפרט פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כולל גם – להסביר להם (בסגנון המתאים להם) תוכן הענין של "ראש השנה לאילן", צמיחה וגידול בכל עניני יהדות, תורה ומצוותיה, להיות אילנות עושי פירות טובים.

מצוה לרחוץ כל גופו לכתחילה בערב שבת במים חמים, מפני כבוד השבת. ואם אי אפשר לו לרחוץ את כל גופו, ירחץ פניו ידיו (ורגליו) במים חמים. ומכל מקום אין רחיצה זו חובה גמורה, אלא המקיימה מקבל עליה שכר, ושאינו מקיימה אינו נענש עליה. ומצוה לחוף הראש בכל ערב שבת. (מי שיודע שלא יוכל לרחוץ בערב שבת, ירחץ ביום חמישי, שכל מה שאפשר לקרב הרחיצה ליום השבת יש לו לקרב, כדי שיהא ניכר שעושה בשביל כבוד השבת).

הרחיצה לכבוד שבת טוב לעשותה סמוך לערב, כדי שילבש את בגדי השבת לאחר הרחצה – סמוך לכניסת השבת, ויהיה ניכר שבשביל כבוד השבת הוא לובשם, ועל כל פנים יש להשתדל שהרחיצה תהיה לאחר חצות היום, ואת הבגדים העליונים של שבת ילבש סמוך לשבת. מאידך, יזהר מאד לא להמתין עד שיהיה סמוך מדי לשבת, כדי שיספיק להוסיף "תוספת שבת" לפני שקיעת החמה, ובפרט אם אינו מתרחץ בביתו אלא הולך לבית המרחץ, לא ילך סמוך מדי לשבת. ובמקום הצורך יכול להקדים ולרחוץ כבר בערב שבת בבוקר, כי גם אז ניכר שהוא לכבוד שבת.

ביום חמשה עשר בשבט אין אומרים תחנון, ואף לא במנחה שלפניו. אין מתענים בחמשה עשר בשבט. גם חתן וכלה ביום החופה אינם מתענים, אלא מקדימים ומתענים ביום שלפניו. יש להוסיף בצדקה בחמשה עשר בשבט. כמו כן, נוהגים ללמוד ולחזור ענין בתורה – מרבותינו נשיאינו או מהדורות שלפני זה – הקשור לתוכנו של היום.

ברחיצה – בערב שבת, ובכל בפעם שרוחצים – יש להקדים ולרחוץ תחילה את הראש, מפני שהוא מלך על כל האיברים. וכן יש להקדים ולרחוץ תחלה את יד ימין לפני יד שמאל. וכן ירחץ רגל ימין לפני רגל שמאל. הרוחץ רגליו זו על גבי זו משכח תלמודו ולכן יש לרחוץ כל רגל בפני עצמה.

יש להשכים בערב שבת בבוקר כדי לטרוח ולהכין את צרכי השבת; וטוב יותר לקנות צרכי שבת בערב שבת, מאשר להקדים ולקנות ביום חמישי, ומוצרים שצריך לבשלם וכדומה כדי שיהיו ראויים לאכילה – יקדים ויקנה ביום חמישי, כדי שיהיה לו פנאי לטרוח בהכנתם. ובימי החורף שהימים קצרים עדיף להקדים ליום חמישי ככל האפשר את ההכנות לשבת. וכן מוצר שיש בו עונג שבת אך אינו בטוח שיהיה ניתן לקנותו בערב שבת (כגון, אם יש מוצר המצוי בחנות בכמות מצומצמת, ולעתים אוזל מהחנות לפני חידוש המלאי) – יזדרז ויקנה כאשר מתאפשר במשך השבוע.

נוהגים לטבול במקווה בערב שבת, לאחר הרחיצה. זמן טבילה זו, החל מחצות היום של ערב שבת; ויש אומרים שטוב יותר להסמיכה לכניסת שבת. אחרי הטבילה מדייקים לנגב את הגוף, אך אין מקפידים לנגב את (אצבעות) הרגלים. וכתבו הפוסקים שכאשר לובש את בגדיו, לכל לראש יחבוש את הכיפה לראשו ולאחר מכן ילבש את יתר הבגדים.