הלכה יומית

מי שעובד כמציל בים ובבריכה ובתוקף תפקידו נדרש ממנו לעבוד בימי תשעת הימים (כגון עבור רוחצים הנוהגים במנהגי הספרדים ומותרים ברחיצה עד לשבוע שחל בו תשעה באב), מותר לו ללכת לעבודתו אף בימים אלו, כיוון שבדרך כלל המציל אינו נכנס לתוך המים אלא אם כן יש בדבר צורך הצלת נפשות, ואז ודאי מותר לו להיכנס, ועל כן מותר לו ללכת לעבודתו כרגיל.

לגבי רחיצת-הפה דנו הפוסקים האם מותרת בימי-תענית ציבור, שכן עקרונית התירו בתעניות לטעום דבר-מה ולפלטו מיד, ולכן יש שהתירו בכל התעניות -חוץ מיום הכיפורים ותשעה-באב- לרחוץ הפה ולפלוט תוך הקפדה וזהירות שלא לשתות מן המים. אלא שלמעשה נוהגים לכתחילה שאין רוחצים את הפה בימי-תענית ציבור, ולכן בשונה מכל יום, בימי-תענית ציבור אין רוחצים את הפה לפני אמירת ברכות-השחר. אבל במקום צער כגון הסובלים מריח הפה ניתן לגרגר מי פה.

אף שאסרו רחיצה בימי תשעת הימים, אין הגבלה על רחיצת הפנים והפה בימים אלו (חוץ מתשעה באב) ומותר לצחצח שיניים באמצעות משחת שיניים כבדרכו בכל יום. וכן מותר להשתמש בבישום המנטרל ריחות רעים מן הגוף וחומר קוסמטי אל-ריח כגון דאודורנט, ולמרחו או לרסס ממנו במקום זיעה.

כתבו הפוסקים כי בליעת רוק לבדה (מבלי מים) מותרת בימי התעניות, ובטעם הדבר כתבו שזהו משום שהוא נחשב כמשקה שאינו ראוי לשתייה. ורק לגבי יום הכיפורים יש שכתבו לאסור, מכיוון שגם משקים שאינם ראויים לשתייה אסורים מעיקר הדין בשתייה ביום הכיפורים, אבל לדעת אדה"ז מותר.

על קריאת שמע נאמר שיש לקראתה: "בשכבך ובקומך", ופרשו חכמים שב"ובקומך" אין כוונת התורה שיש לקרוא את פרשיות קריאת-שמע של שחרית בעמידה, אלא שכוונת הפסוק היא להורות את זמן קריאתה – בזמן הקימה. וכתבו הפוסקים שה"מחמיר" על עצמו ונעמד במיוחד לצורך קריאת שמע בעמידה, הרי הוא עובר על דברי חכמים, שכן זה שהתירו לקרוא קריאת שמע בישיבה, אינו בכדי להקל, אלא משום שלא ראו חכמים מעלה כלל, בעמידה בקריאת שמע. ועל פי פנימיות העניינים יש עניין דווקא שיקרא קריאת שמע וברכותיה כשהוא מיושב.

בתפילת שחרית רק השליח ציבור אומר 'עננו' בחזרת הש"ץ בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו', ואם שכח אומרה בברכת 'שמע קולנו' לפני המילים 'כי אתה שומע', וחותם את הברכה 'ברוך אתה ה' העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח לאמרה גם שם – יאמר אותה כברכה בפני עצמה, אחר 'שים שלום'. בתפילת מנחה אומרים 'עננו' בשומע תפילה, ובחזרת הש"ץ אומר הש"ץ 'עננו' בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. יחיד ששכח לומר 'עננו' בתפילתו – יאמרו אחר 'אלקי נצור', לפני 'יהיו לרצון' השני, ללא חתימה. לא נזכר עד אחר שסיים תפילתו – לא יחזור.

מי שאינו מתכוון לעמידה בקריאת שמע אלא עומד מחמת סיבה אחרת, וניכר הדבר שאינו עומד במיוחד לפני שמגיע לקריאת שמע, אלא היה עומד מתחילה והגיע לקריאת שמע, ונותר לעמוד כפי שהיה בתחילה, מותר לו להמשיך לעמוד, מפני שאינו מתכוון לצורך עמידה ולכן אינו כעובר על דברי חכמים.

קריאת התורה קוראים "ויחל משה" לשלושה קרואים, גם אם ישנם רק שלושה שמתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. ואם קראוהו לעלות וצר לו להודיע שאינו מתענה מפני חילול ה' – יעלה. בקריאת הפסוקים 'שוב מחרון אפך', 'ה' ה' א-ל רחום' ו'וסלחת לעוננו' – אומר תחילה הציבור בקול רם, והבעל קורא אחריהם . העולה לתורה, יתחיל לאמרם עם הציבור וישתדל לגמרם יחד עם הבעל קורא.

אמרו חכמים: "אגרא-דתעניתא צדקתא", כלומר שעיקר השכר שמקבל האדם על התענית הוא תמורת הצדקה שמפרנס בה את העניים במוצאי הצום. ומבאר המהרש"א שכיוון שכתוצאה מהתענית חסך אדם כסף בכך שלא קנה מוצרי אכילה לסעודתו, לכן יש לתת את סכום עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול לצדקה, בכדי שלא יהנה מן הצום. נהגו לתת את כספי "אגרא-דתעניתא" לפני תפלת המנחה, כנרמז בהפטרת הצום "שמרו משפט ועשו צדקה", בהזדמנויות רבות עורר הרבי על חשיבות המנהג, וכי ביום התענית יש להרבות בנתינת הצדקה הן בכמות, והן באיכות. כמו כן מעורר הרבי על המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על פי המשנה, לומר דברי כיבושין ביום התענית לאחר תפילת מנחה.

תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, עליו להשאיר מקום של אמה על אמה (כחצי מטר על כחצי מטר) לא מסויד, כזכר לאבלות על החורבן. שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, יורגש הדבר גם בתוך ביתו הפרטי של האדם. השוכר בית שכבר מסוייד, אינו צריך לקלוף ויש שהקלו שגם כשקונה בית אינו צריך לקלוף. ובבתי כנסיות ובבתי מדרש וישיבות אין משיירים אמה על אמה.

לכתחילה יש לשייר את האמה על אמה בלתי מסויד ממול הפתח, ויש שנהגו להשאיר אמה על אמה זו מעל פתח הכניסה, כדי שיושבי הבית יראו אותה תמיד. אולם לדעת רוב הפוסקים יש להשאיר את האמה מול הפתח, כדי שכל מי שייכנס לבית יוכל לראותה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לבנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. ובמקום שאין אפשרות להניח את האמה מול הפתח כגון שאין לו די מקום בקיר שממול הפתח – כגון בבית שאין בו קיר מול הפתח, ישייר אמה על אמה בקיר הסמוך לפתח או על הקיר או התקרה שמעל הפתח.

בין התקנות שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן בית המקדש, הוא שבכל סעודה שעושה אדם, עליו לשייר דבר-מה שיהא היכר זכר לחורבן. ונפסק להלכה "העורך .. סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם". וכתבו הפוסקים שכיום אין נזהרים להקפיד על כך, משום שבזמניהם היה נהוג שמגישים את המנות לפי מספר הסועדים וכשמחסיר תבשיל או קערה שאמורים להיות בסעודה ניכר שהוא זכר לחורבן; אך כיום שכל אחד מביא כפי יכולתו והרגלו אין היכר בכך. ויש שהציעו להניח מקום פנוי ללא קערה ויכוון שהוא זכר לחורבן.