הלכה יומית

בערב חג השבועות יש ליזהר מלעשות (בדיקת או) תרומת דם כשאין בהם צורך מיידי. כמו כן, ראוי ונכון להימנע מלקבוע ניתוחים ביום זה, אם ניתן לדחותם ליום אחר. ערב חג השבועות וחג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה, ויש לנצל זמן זה כראוי. בערב חג השבועות נותנים צדקה גם בעבור חג השבועות.

מי שנקלעה הבהמה שבבעלותו למצוקה כגון שנפלה לאמת מים והיא זקוקה למזון, באם יכול להוריד לה אוכל ולזונה שם – יוריד לה אוכל לשם; אך אם המים עמוקים מדי, ואי אפשר לזונה שם – יביא כרים וכסתות ויניח תחתיה, ובכך יאפשר לה לעלות (מבלי להרימה בידיו). אף שבדרך כלל אסור להשתמש בכריות אלו לצורך כך (משום איסור "מבטל כלי מהיכנו", שהרי הכרים והכסתות שנשרו במים אינן ראויות שוב לשימושן המקורי), במקרה זה התירו משום צער בעלי חיים.

מצוה על האדם להסתפר בערב יום טוב שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. כמו כן יש ליטול הציפורנים ולהתרחץ, ונוהגים לטבול במקוה, כדי להיטהר לכבוד הרגל. בבית חיינו וכן בקהילות רבות של אנ"ש, לא נהגו בשטיחת עשבים והעמדת אילנות לכבוד החג בבית הכנסת. אין מנהגנו להדליק נר נשמה לפני יו"ט שאומרים בו 'יזכור'.

נחלקו הפוסקים אודות מי שנקלעה הבהמה שבבעלותו למצוקה, האם יכול להעלות את בהמתו בידיו. ויש פוסקים שהתירו להעלותה בידיו משום צער בעלי חיים, וכן דג שקפץ מן האקווריום בשבת, ואם יחזירוהו לאקווריום יחיה, למרות שהדג 'מוקצה' יש שהתירו להחזירו. ולמעשה פוסק אדה"ז שבאם יכול לומר לנכרי להציל את הבע"ח יאמר לנכרי, ואם אין לו נכרי בסביבתו ובאם ימות הבע"ח יפסיד הפסד מרובה יש לסמוך על דברי המקלים ולהעלותה בידיו (או להחזיר הדג למים).

זמן קריאת שמע של שחרית הוא החל משעה שבני אדם רגילים לקום משנתם, כפי שנאמר: "ובקומך". מן התורה ניתן לקרוא קריאת שמע של שחרית החל מעלות השחר, כיוון שיש אנשים שמקדימים לקום בשעה זו, נחשבת עלות השחר כשעת קימה, וניתן לקרוא בשעה זו את קריאת שמע, ואף שהרוב אינם קמים בשעה זו אלא מעטים, למדים מן הפסוק "ובקומך" שנכתב בתורה בלשון יחיד, שאפילו בעת שיחידים קמים משנתם ניתן לקרוא קריאת שמע. אבל מי שקורא לפני כן קריאת שמע, לא יצא ידי חובתו, הואיל וקרא לפני שהגיע זמן קימה. וחכמים עשו סייג למצווה זו, ותקנו שלא יקראו לכתחילה קריאת שמע אלא בשעה שיותר אנשים רגילים לקום ממיטתם, שהיא שעה שכבר יש יותר אור עד שיכול אדם להכיר את חברו (שאינו מכירו כ"כ) ממרחק של ארבע אמות.

בשעת הדחק, כשאדם אנוס ויודע שלא יוכל לקרוא קריאת שמע אחר זמן "משיכיר" שהתבאר בהלכה הקודמת, יקדים לקרוא את שמע מזמן עלות השחר, כיוון שבמקום אונס העמידו חכמים את דבריהם כדברי תורה שמשעלה עמוד השחר הוא זמן קריאת שמע. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה – יצא ידי חובתו.

זמן קריאת שמע של שחרית נמשך מנץ החמה עד סוף שלוש שעות (זמניות) של היום, שכן ישנם אנשים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות של היום, וכפי שחכמים ציינו שזוהי שעת קימה לבני מלכים. ואמרו חכמים שוותיקין היו מהדרים לקרוא קריאת שמע של שחרית מעט לפני הנץ החמה. אך מי שאינו יכול לקיים מנהג זה נכון שיקרא לפחות פרשה ראשונה לפני הנץ, ואם לא הספיק – יקדים לקראתה כל מה שיוכל. מי שאיחר זמן קריאת שמע, אף שהפסיד שכר מצוות קריאת שמע בזמנה, יקרא אותה שלא בזמנה בכדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים, אך אם עברה עונתה כגון שלא קרא קריאת שמע כל יום והגיע הלילה, אינו יכול להשלימה.

לכתחילה יש לקרוא את קריאת שמע תוך סדר התפלה עם ברכותיה ולסמוך גאולה לתפילה, אך זאת רק כאשר יודע הוא בוודאות שלא יעבור זמן קריאת שמע עד אז. אולם מי שיש לו ספק האם יספיק לקרוא קריאת שמע בזמנה בתוך תפלתו, וירא שעד שיתפלל יעבור זמן ק"ש, יקרא את שלשת פרשיות קריאת שמע קודם התפילה (ויכפול בה את ג' התיבות "אני ה' אלקיכם"), ויכוון בקריאתה שאם יעבור זמן ק"ש יהיה יוצא בזה ואם לאו יהיה כקורא בתורה.

כמה וכמה ברכות תקנו חכמים שיאמרו על כוס יין, כגון: ברכות הקידושין, הנישואין, מילה, ברכת המזון, קידוש והבדלה. הכוס עליה קבעו חכמים את הברכה וכפי שמכונה בלשון חז"ל "כוס של ברכה", כמה הלכות נאמרו בה. ראשית, צריך שתהיה הכוס שלימה ולא שבורה, ותכיל לפחות שיעור של רביעית יין. את הכוס יש לשטוף מבחוץ ולהדיחה מבפנים, ולמלאה ביין על כל גדותיו, ומנהגנו שיישפך קצת לתוך צלוחית. היין צריך להיות יין שאינו פגום – שאם שתה מהכוס, פגמו. אך יכולים לתקן כוס שנפגם – על ידי שיוסיפו עליו מעט יין.

את הכוס יש לקבל בשתי ידיו – להראות חביבות הכוס, שהוא חושק לקבלו בכל כוחו, וכך היא סדר אחיזת הכוס על פי מנהגנו: לאחר מזיגת הכוס, לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו – דרך הורדה מלמעלה למטה – על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, כשארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד ויגביהנו מעל השולחן שלשה טפחים (ולפחות טפח), ויתן עיניו בכוס – בכדי שלא יסיח דעתו ממנו.

אחר אמירת הברכה על הכוס, צריך לטעום ממנו כמלוא לוגמיו, דהיינו כל שאילו מסלקו לצד אחד בפיו יראה מלוא לוגמיו, שיעור זה הוא רובו של רביעית באדם בינוני, ואדם גדול צריך שישתה כמלוא לוגמיו שלו, אך גם באדם גדול אין צורך שישתה יותר מרביעית. ולכתחילה יש לשתות את רוב הרביעית בבת-אחת, ולא יפסיקנו לב' שתיות. ובדיעבד, גם אם הפסיק כמה פעמים באמצע – יצא, אך אם שהה במהלך שתייתו יותר מכדי זמן של אכילת פרס – לא יצא.

חובת השתייה מן הכוס מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם (או שימזוג לכוס של השומע לפני ששותה בעצמו), וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון".