הלכה יומית

לכתחילה יש להתחיל את סעודת הפורים בבוקר, מפני כבוד השבת. ואם לא הספיק בבוקר יקיימה בשעות הצהרים המוקדמות, וישתדל להתחיל לפני תחילת שעה עשירית (כלומר, שלוש שעות זמניות לפני השקיעה), בכדי שיוכל לאכול סעודת שבת לתיאבון. וראוי שיסיים את סעודתו לפני השקיעה. האוכל סעודת פורים לאחר חצות, ראוי שיתפלל מנחה לפני כן. הנהגות השבת: מתפללים את תפילות השבת כרגיל. אין אומרים "אב הרחמים" ו"צדקתך". בקביעות זו המנהג להמשיך את ה"משתה ושמחה" גם בשבת.

בפורים שחל ביום שישי (בערי הפרזות), ניתן להמשיך את סעודת פורים עד השקיעה, ואח"כ אין להמשיך לאכול כיון שחלה חובת קידוש. במצב זה ישנה אפשרות לפרוס מפה על הפת, ולערוך קידוש באמצע הסעודה, אלא שלמעשה כיון שהנהגה זו עלולה לגרום לבלבול לא נוהגים כן, אלא המנהג הוא שמברכים ברכת-המזון, מתפללים קבלת שבת וערבית של ליל שבת, ולאחר מכן מקדשים ועורכים את סעודת ליל-שבת.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", ועל כן אסור לדבר בשבת על דברים האסורים בשבת, שיעשה אחרי השבת. אך דברים שניתן לעשותם גם ללא חילול שבת (אף שמבחינה טכנית זה בלתי אפשרי כעת), מן הדין מותר לדבר עליהם אם אינו מזכיר מלאכה האסורה בדיבורו, ולמשל הנצרך לצאת (גם למקום רחוק שלא יכול להגיע אליו בשבת) יכול לומר שאחר השבת מתכנן הוא ללכת לשם אך לא יאמר שמתכנן לנסוע לשם.

ביום שישי י"ד אדר, קוראים את המגילה בברכה ונותנים מתנות-לאביונים, ואין אומרים "ועל-הניסים" וכן אין קוראים בתורה. בש"ק ט"ו אדר, אומרים "ועל-הניסים", מוציאים שני ספרי-תורה, ובספר השני קוראים "ויבוא-עמלק" ומפטירים שוב את הפטרת פרשת "זכור". אין אומרים "אב-הרחמים" ו"צדקתך". ביום ראשון ט"ז אדר, אין אומרים תחנון, אין אומרים "ועל-הניסים" ואין קוראים בתורה. עיקר סעודת פורים (כולל החיוב "לבסומי"), מנהג התחפושות, ומצות משלוח-מנות הם ביום זה. ויש שכתבו שראוי לתת מתנות-לאביונים גם ביום זה.

מעבר לאיסור לדבר על דברים האסורים בשבת, אסור להרבות בשבת בשיחת דברים בטלים, גם אם אין מזכירים בהם כלל אודות עשיית מלאכה, מפני שנצטווינו שלא יהא דיבור השבת כדיבור החול, אלא אם כן דבורים אלו מסבים לו עונג. ובספר התניא מבאר אדה"ז את חשיבות שימת הלב שלא לדבר שיחה בטילה בשבת, שכן שמירת השבת בפנימיות העניינים היא השמירה מדיבורים, שכן השביתה של "וישבות ה' מכל מלאכתו" הייתה שביתה מאמירת עשרת המאמרות.

בערי הספיקות מקיימים את כל מצוות הפורים ביום י"ד, כולל קריאת-התורה ואמירת "ועל -הניסים". בשבת אין מוסיפים "ועל-הניסים" וקוראים בתורה ומפטירים את הקריאה הרגילה של פרשת-השבוע מבלי להוסיף את קריאת-התורה של פורים. וביום ראשון ט"ז באדר אין אומרים תחנון, ויוסיפו לקיים שוב את מצוות סעודת-פורים ומשלוח-מנות, וראוי גם שיתנו שוב מתנות-לאביונים. בערי הפרזות: בשנת תשמ"א שהייתה קביעות זו עורר הרבי שיהודים בכל מקום יצטרפו לשמחת ירושלים ויוסיפו בדברי שמחה של תורה, באהבת ישראל, ועריכת כינוסים לחיזוק היהדות. ואם מתאים הדבר אף ישלחו משלוחי-מנות, ויתנו מתנות-לאביונים.

איסור הדיבור בדיבורי חול בשבת, הוא רק בדברי חולין, אולם על "חפצי שמים" (לצורך מצווה) מותר לדבר בשבת כאשר יש צורך למצווה בדיבור זה דווקא בשבת, אבל אם אין צורך בדיבור ותכנון זה דווקא בשבת, אין לדבר עליו עד לאחר השבת. ועל כן אסור לומר שמתכנן הוא בצאת השבת לעשות דבר מצוה שאסור לעשותה בשבת, כיוון שאין אמירתו מועילה למצווה, ועל כן לא ידבר על כך בשבת (ואם הדיבור בזה יזרז אותו יותר לעשות המצווה, מותר).

נאמר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" ודרשו חכמים: "אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל", ומכאן למדו שכל ברכה שאדם שומע את הזכרת ה' יאמר "ברוך-הוא וברוך-שמו", ומכל מקום כיון שאינו אלא מנהג, אפילו בפסוקי דזמרה אין אומרים אותו, ורק במקום שניתן להפסיק בו לדבר הרשות, עונים "ברוך הוא וברוך שמו". כמו כן יש להיזהר שבכל פעם ששומעים ברכה על המצווה ויוצאים בה ידי חובה אין לענות "ברוך-הוא וברוך-שמו" ורק "אמן", ואם ענה "ברוך-הוא וברוך-שמו", לא יחזור ויברך.

מותר בשעת הצורך לדבר דיבורי חול בעסקים של צרכי מצווה, כגון לערוך מגבית, בה כל אדם מתחייב לתת סכום מסוים לצדקה או לבית כנסת. ויש שכתבו להימנע מהזכרת סכום כספי כאשר עורכים "מי שברך" לעולים לתורה, אלא שלמעשה המנהג להקל בזה, מפני שמותר לנקוב סכום לצדקה בשבת כיוון שהוא צורך מצווה המותר בשבת.

אמרו חכמים: "גדול העונה "אמן" יותר מן המברך". ונפסק להלכה כי השומע אדם מישראל מברך – חייב לענות אחריו "אמן" בין אם הוא יוצא ידי חובתו מברכתו ובין אם אינו יוצא. משמעותה של המילה "אמן" היא – האמנת דברים, ובעת שיענה "אמן" יכווין בלבו שאמת היא הברכה שבירך המברך וכי הוא מאמין בזה. ובעת עניית "אמן" לאחר שאלות ובקשות כגון "אמן" שבקדיש וכדומה יכווין על העתיד שיאמנו דבריו ובקשותיו של זה ויקויימו במהרה.

אנשים המתענגים מסיפור שמועות וחידושים, מותרים הם לספר שמועות אלו בשבת כמו בחול כיוון שכשמתענגים בהם יש כאן ענין עונג שבת ואין זה דרך חול (אך מי שאין לו עונג מעצם הסיפור אסור לו לספר לחברו בכדי שיתענג חברו משמיעתם, אבל אם מדובר באורח שלו שרוצה לכבדו ולענגו או לקרבו, מותר). אולם מי שיכול ללמוד תורה אין לו לדבר דברים בטלים, ואפילו בחול אין לדבר בדברים בטלים משום ביטול תורה.

אסור לדבר דברי צער בשבת, כגון דבור שנזכר בו אודות צערו, מפטירת אוהבו וכיוצא בזה. ועל פי זה כתבו הפוסקים שאף דברים שהתירו לקוראם בשבת (כגון כתבי עת העוסקים בעניינים תורניים ובליבון סוגיות וכדומה) – יש להימנע מלקרוא בהם בשבת באם מצויים בהם דברי אבל והספדים וכדומה, משום שאסור לדבר דברי צער ולהצטער בשבת.