הלכה יומית

על הפסוק "ושננתם לבניך", דרשו חכמים "אלו התלמידים", ועל כן מצווה ללמד תורה ילדים אחרים אף שאינם בניו, אלא שהחיוב ללמד אחרים תורה מוטל על השייך לכך וכבר רכש את דרכי הלימוד, ועליו להפריש מזמן לימודו בכדי ללמד לאחרים. ובשיחות הקודש מעורר הרבי רבות אודות חשיבות ונחיצות הדבר בדורנו. ובכמה הזדמנויות כותב הרבי שיש בזה סגולה להיפקד בבנים, כיוון שמדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה, כך שע"י 'ושננתם לבניך אלו התלמידים', יבואו לקיום הציווי 'לבניך' כפשוטו, בבניהם ממש.

אמרו חכמים: "אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס". שינת הסוס משמשת בפי חז"ל כמשל לשינה רדודה במיוחד, וכפי שאמרו בגמרא ששיעור שינת הסוס היא 60 נשימות, שהיא שינה של שעה שלימה. ולמעשה כתבו הפוסקים שמי שנצרך לנוח במשך היום בכדי להמשיך לתפקד כראוי במשך היום ובפרט לצורך לימודו, רשאי לנוח אך ראוי שלא להאריך במנוחת הצהריים. ויש שלמדו את היתר מנוחת הצהריים, אף מדברי המשנה השוללת "שינה של שחרית", ולא הוזכר בה בגנותה של שינת הצהריים.

הישן ביום אינו מברך ברכת 'המפיל' ואפילו כאשר ישן הוא שנת קבע. אך ההולך לישן בסמיכות לעלות השחר ויודע שעד שיירדם יעלה עמוד השחר, יברך 'המפיל' ללא שם ומלכות. כמו כן ההולך לישן את שנת הלילה מבעוד יום אף שהוא סמוך לחשיכה, אינו מברך ברכת 'המפיל' קודם הלילה ואפילו אם כל שנתו תהיה לאחר שירד הלילה, כיוון שעדיין הוא יום.

אסור להניח מאכלים ומשקים תחת המיטה, אפילו כאשר הם בתוך קרטון וכדומה, ואף בדיעבד אם הניח וישנו שם שינת הלילה הם אסורים באכילה, ונחלקו הפוסקים האם אף שינת היום אוסרת את המאכלים שתחת המיטה, ולמעשה מנהגנו להקל בזה, כיון שמקובל בשם הרבי הרש"ב שהאיסור נאמר דווקא במיטה ורק אם ישנו עליה בפועל.

הזהירו חכמים על רוח טומאה השורה -בעת הקימה משנת הלילה- על הידים ועל מה שבא עימם במגע עד שיטול ידיו 3 פעמים לסרוגין. והסתפקו הפוסקים מהו הגורם לשריית הרוח הרעה: עצם הלילה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך ליטול ידיו. או שהשינה גורמת, ולכן גם הישן ביום צריך ליטול ידיו להסיר את הרוח-הרעה. ולמעשה, נוהגים כשתי הדעות ואף הניעור בלילה נוטל-ידיו; וכן נפסק למעשה שהישן ביום כחצי-שעה, עליו ליטול-ידיו לסירוגין, אך הנטילה אינה חייבת להיות בעודו על המיטה כבנטילת הבוקר, אלא מותר ללכת לכיור לשם-כך.

ברכת התורה דינה כברכות השחר, כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה כמו כן בנוגע לברכת התורה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה אם זוהי שינתו העיקרית נחשבת כשינת קבע, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק כשיאיר היום.

אודות עונג שבת מצינו שאמרו חכמים מענגה בשינה, ומענגה בתלמוד תורה. ויש שביארו שהעוסקים בתורה בכל השבוע מצווה שינוחו מעט בשבת, ומאידך יש שפירשו שאדרבה, דווקא להם יותר עונג שיעסקו בתורה בשבת. ומנהג האריז"ל היה לישן בשבת וכוונות עמוקות היו בשינה זו. ולמעשה כתבו הפוסקים שהרגיל בשינה בכל השבוע לא יבטלה בשבת משום שיש בה עונג. אך אין ראוי להרבות בשינה בשבת, ובפרט על פי מנהג החסידים להקדיש את השבת לתפלה ולימוד דא"ח שחוששים לאבד זאת ע"י השינה. ומכל מקום גם הנוהגים לישן בשבת אסור להם ללכת לישן במוצהר ששינתם היא לאגור כח לעשיית מלאכה בצאת השבת.

איסור גניבה וגזלה הוא אפילו "על-מנת לשלם". ובדברים זולים שמנהג העולם שלא להקפיד עליהם כלל, התירו לאדם להשתמש בחפצי זולתו ללא רשות מפורשת, כגון פרחי נוי שנותרו מאירוע כשהדרך לזרקם בתום האירוע, מותר לו לקחתם, בתנאי שלא ניתן לבקש מהבעלים רשות – כי אם אפשר לבקש רשות, חובה לעשות זאת, ולוודא שאכן הוא מסכים; אך אין היתר לקחת רק על סמך ההשערה שמן הסתם הבעלים יתירו לו. ומידת חסידות להחמיר ולא להשתמש בשום דבר של חברו, ללא רשות מפורשת.

אף שאסור להשתמש בחפצי חברו ללא נטילת רשותו, אמרו חכמים שכיוון שבדרך-כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו, משום-כך הרואה טלית ותפילין של חברו בבית-הכנסת יכול להשתמש בהן באופן אקראי אך לא בקביעות. זאת כמובן בתנאי שישמור עליהן ויחזירם כפי שמצאם ולא יוציאם מהמקום בו הניחם בעליהם. אלא שכתבו הפוסקים, שכאשר ניתן לפנות לבעליהם ולשאול אותו כדי לוודא שאכן הוא אמנם מוכן, עדיף לעשות זאת תחלה; (דבר הנקל לעשותו כיום שניתן ליצור קשר באמצעות הטלפון), וכ"ש אם ידוע שהוא מקפיד.

המתארחים ואינם מכינים דבר עבור סעודת השבת, וכגון זוגות שאוכלים אצל הוריהם או אצל אחרים, בכל הסעודות אך ישנים בביתם הפרטי ומדליקים שם נרות, יעשו אף הם 'עירוב-תבשילין' בכדי שיוכלו בחג להדליק נרות שבת. וי"א שטוב שגם יבשלו דבר (מים) לחג וכך יוכלו לברך על העירוב. אולם אם המתארחים מגיעים להתארח בכל השבת והחג וסמוכים על שלחן בעל הבית, נפטרים הם בעירוב התבשילין של בעל הבית.

אף על פי שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. לגבי ספרים אין הדין כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק להלכה שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם. ולמעשה מובא באחרונים, לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם ובפרט בסידורים וחומשים, כיוון שרכישתם אינה כרוכה בהוצאה מרובה לבעלים, ואינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל – אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות ומשתמש באותו המקום שהניח הבעלים את הספר, ואין שום היתר לקחתם למקום אחר ללא רשות מפורשת מן הבעלים.

עירוב התבשילין נועד להתיר את הכנת צרכי הסעודה בחג עבור השבת, אף שבנוסח העירוב מובא שהוא עבור כל צרכי השבת, לכן ניתן לסמוך על העירוב רק לדברים מצרכי השבת, כגון להדיח כלים עבור סעודות השבת. אך דברים שאינם מצרכי הסעודה אסור לעשותם אף שעשו 'עירוב-תבשילין', ולכן אסור בחג לגלול את ספר התורה בכדי שיהיה מוכן לקריאת השבת, וכן אסור להדליק נר עבור יאר-צייט שיחול בשבת. אך מותר לטבול בחג לכבוד שבת אף שאינו מצרכי אכילה.