הלכה יומית

מצוות "מתנות-לאביונים" אין יוצאים בה ידי חובה ממעות מעשר, וכן מי שנדר שייתן סכום כסף לצדקה, אינו יכול לתת את ה"מתנות-לאביונים" על חשבון סכום זה שנדר לצדקה, שכן מצוות "מתנות-לאביונים" צריכה להיעשות מכספו הפרטי של הנותן, ואילו מעות מעשר וכן סכום שהתחייב לתתו לצדקה, כיון שמחויב לתנו נחשב שפורע חובו מכספי מעשר. אלא שהרוצה להוסיף לעניים נוספים מעבר לשיעור הנתינה שהוזכר בהלכה הקודמת, רשאי לתת להם אף מכספי מעשר או צדקה.

מעיקר הדין אין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו. אך למעשה ראוי לתת לעניים ממש, וכתבו פוסקי זמננו, שמי שאין לו הכנסה ברורה שמאפשרת לממן את ההוצאות הכרחיות לו ולבני ביתו במשך שנה נחשב כ'אביון'. כמו כן גם מי שבדרך כלל מצליח לכלכל את בני ביתו, אלא שכעת הזדמנו לו הוצאות חריגות כגון חתונת בניו או להבדיל הוצאות רפואיות, ואיננו עומד בנטל ההוצאות, נחשב אף הוא ל'אביון' לעניין "מתנות-לאביונים"; אלא שכאמור כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו.

מצוות "מתנות-לאביונים" מחויבת להיות ביום פורים, ולכן אין להקדימה או לאחרה. אולם מותר לכתחילה לתת "מתנות לאביונים" לגופי צדקה האוספים כספים לפני חג הפורים וביום הפורים עצמו מוסרים אותם לעניים. וכל יום פורים כשר למצוות "מתנות-לאביונים", ויש המקפידים לכתחילה לקיים את מצוות "מתנות-לאביונים" לאחר קריאת המגילה של שחרית, שכן בברכת "שהחיינו" שקודם המגילה בבוקר מכוונים אף על מצוות "מתנות-לאביונים" (ושאר מצוות הפורים), ואף עפ"י הקבלה יש לדקדק בכך. ומי שלא מזדמנים לו אביונים ביום הפורים אף לא ע"י שליח שימסרם לאביונים ביום הפורים, יפריש את סכום ה"מתנות-לאביונים" ויניחם להזדמנות הקרובה בה יוכלו המעות להגיע אל האביונים, וכאשר יודע מראש שלא יזדמנו לו אביונים בפורים, מוטב להקדים ולשלוח קודם הפורים סכום כסף ע"י שליח או ע"י קרנות "מתנות-לאביונים" על מנת שימסרוהו לאביונים ביום פורים עצמו.

על הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דרשו חז"ל שבפסוק זה מרומזות מצוות מהותיות עליהן בייחוד גזר המן-הרשע, ובמפלתו יכלו היהודים לקיימן ללא חשש. אחת ממצוות אלו היא מצוות המילה, "ששון זו מילה" כאמור "שש אנכי על אמרתך". וכן אמרו חכמים "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה . . עדיין עושין אותה בשמחה". ועל-כן נוהגים שכאשר התפלה מתקיימת בנוכחותו של אבי-הבן, או הסנדק או המוהל אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים "תחנון" בתפלות שקודם הברית. וכשהברית חלה בתענית-ציבור אין אומרים תחנון (שלפני הסליחות) ו"אבינו-מלכנו", אך אומרים 'סליחות'.

אמרו חכמים: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים", ומכאן למדו גדולי-הדורות לחזר אחר סנדק ירא-שמיים שכן כוונתו בעת המילה משפיעה על הרך-הנימול להיות כמותו. וכן מצינו הקפדה לחזר אחר מוהל ראוי, אלא שבבחירת המוהל יש לקחת בחשבון את בקיאותו ומומחיותו של המוהל, ומוהל אומן עדיף על מוהל הבקי בכוונת המילה אך אינו אומן במלאכת המילה, אך אין לקחת לשם כך רופאים מומחים שאינם שומרי תורה ומצוות.

אמרו חכמים: "חדשים לקטרת באו והפיסו", בבית-המקדש היו נותנים לכהנים את הזכות להקטיר את הקטורת רק פעם אחת בחייהם, כדי לזכות כמה שיותר כהנים בסגולה זו. כיון שגם הסנדקאות נמשלה לקטורת כתבו הפוסקים "נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל-ברית אחד", ולחלק את הסגולה בין כמה שיותר אנשים. אבל את הרב 'מרא-דאתרא' ניתן לכבד לסנדקאות אפילו לכמה מבניו.

אמרו חכמים "אין אומרים שירה אלא על היין", ומכאן למדו הפוסקים שאף ברכת "אשר קידש ידיד" הנאמרת לאחר המילה תהיה על כוס יין מפני שעניינה שבח והודאה לה', ולאחר הברכה נותנים לקטן לשתות מכוס-הברכה, או ישתה המברך בעצמו. ואם הייתה הברית בשבת קודם הקידוש, יתנו מן היין לקטן שישתה, אך המברך לא יכול לשתות כיוון שעדיין לא קידש, ואם אין שם קטן יש שכתבו שיכוון המברך גם לצאת ידי-חובת קידוש בברכת-היין, וכיוון שצריך שיהיה הקידוש במקום-סעודה, לכן אחר הברכה ושתיית היין יאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או רביעית יין (ועדיף שתהיה בנוסף לכוס הקידוש); אלא שלכתחילה ראוי שלא לצאת בכוס אחת לקידוש ומילה.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומתחלה תקנו הבדלה בתפלה בלבד ולא על הכוס, מפני העוני וחוסר היכולת להשיג יין, ואחר-כך כשהעשירו קבעוה על הכוס, וכשחזר העוני שבו חכמים וקבעוה בתפלה, ובכדי לשמור על יציבות התקנה, קבעו שאף המבדיל בתפלה עליו להבדיל גם על הכוס אם יש יין בהישג ידו, וכן אם הבדיל על הכוס לפני שהתפלל ערבית יזכיר שוב הבדלה בתפילה.

סעודת הברית הינה סעודת-מצווה, והמוזמן אליה חייב ללכת, ועל-כן נהוג למעשה שאין מזמינים בפירוש לסעודת המילה אלא רק מודיעים על זמנה ומקומה. וקובעים אותה על הפת; ויש אומרים שצריך אף בשר ויין בסעודה זו, או לכל הפחות בשר עוף ודגים, (ויש שלמדו זכות על העושים אותה במאכלי חלב). ונוהגים שאבי-הבן חוזר מאמר דא"ח מענייני המילה, ואף מנגנים בה ניגון ד'-בבות לאדה"ז.

בשונה מקידוש, בהבדלה אין מבדילים על הפת, משום שהפת קשורה לקידוש שהרי הקידוש חייב להיות במקום הסעודה, אך ההבדלה אינה שייכת כלל לסעודה שלאחריה. אך ניתן להבדיל על שכר ועל כל משקה שהוא "חמר -מדינה" (- משקה חשוב שמביאים אותו כתחליף ליין ולא כתחליף למים), אלא שאם יש לו יין יבדיל על היין להידור-מצווה, ואפילו אם יש לו כוס יין שאינו מלא, וכוס של "חמר-מדינה" שהוא מלא, טוב יותר להבדיל על היין, אך אם היין פגום ואי אפשר לתקנו, מוטב להבדיל על תה (מומתק) הנחשב כ"חמר-מדינה".

מותר לעשות את סעודת-המילה בערב-שבת, אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה-עשירית (3 שעות זמניות אחר חצות היום), בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת-שבת לתיאבון. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ובעלי הברית. ואף המותרים לאכול שם, ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר-כך לאכול סעודת-שבת לתיאבון; ומי שלא נזהר בכך ואכל בסעודת-המילה ואח"כ אינו יכול לאכול את סעודת-השבת, יקדש ויאכל מזונות וכדומה, ולמחרת ביום-השבת יאכל שלוש סעודות.

סדר ההבדלה במוצאי-שבת הוא: ברכת-היין, ברכת-הבשמים, ברכת-הנר וברכת ההבדלה. לאחר הכנת כוס שאינה פגומה המודחת ושטופה, ממלאים יין שאינו פגום על גדותיו; על-פי מנהג הרבי נוטל המבדיל הכוס בימינו, מוסרה לשמאלו, וחוזר ומניחה על כף-יד ימינו כשהאצבעות זקופות מסביב. ומתחיל פסוקי "הנה א-ל"; ומשנת תשכ"ז מנהג הרבי שקודם ברכת-הבשמים מניח את הכוס על השלחן עד לאחר ברכת-האש וההסתכלות בציפורניים, (ובסדור כתב אדה"ז שבשעת ברכת הבשמים יחזיק הכוס בשמאלו ובשעת ברכת האש יחזיק הכוס בימינו), אחר-כך מגביהים שוב את הכוס עד סיום ההבדלה, ולאחר שתיית הכוס מכבים את הנר בשאריות היין.