הלכה יומית

נאמר: "זכור את יום השבת'", וביארו הפוסקים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר התפלה הנו מדרבנן. ולכן היו שכתבו שאשה שלא התפללה בליל שבת נותר חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציאה ידי-חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, רמת חיובו היא מדרבן, ומשום-כך הורו לכתחילה שיתפללו אף הן בליל שבת קודם הקידוש, אלא שלמעשה נהוג שאין חוששים לכך ואשה שלא התפללה ערבית יכולה לצאת מהקידוש של בעלה, וכמה טעמים נאמרו בדבר.

מי שגילה שלקח בטעות את בגד חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על-פי בית דין. ויש שכתבו שבחפצים שאין מקפידים עליהם האנשים, אם הוחלפו בטעות, יכול כל אחד להשתמש בשל חברו לבינתיים, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.

אף על-פי שראוי לא לאחוז שום דבר בעת תפילת העמידה, מותר להחזיק את סידור התפילה, כיוון שאחזו לצורך התפלה ולכן אינו מטריד את הכוונה כמו שאר החפצים. אלא שיש לדאוג להשיג את הסידור קודם התפלה ולא יחפשו אחר שהתחיל להתפלל, אלא אם כן נמצא ממש לפניו, וכן יש להיזהר לוודא מראש שידע את כל הקטעים השייכים לתפלה זו, כגון במוסף של חול-המועד סוכות וכדומה שיש שינויים מיום אחד לחברו, בכדי שלא יצטרך להרהר על כך באמצע תפלתו כיוון שהפסק זה יטריד את כוונתו בתפלה. ובדיעבד כשלא דאג לכך קודם התפלה ואינו יכול להמשיך בתפלתו כיוון שאינו זוכר, יפסיק בתפלתו בכדי לוודא ע"י שישאל ברמז את חברו שאינו אוחז בתפילת שמונה עשרה.

אדם הרגיל להחזיק דבר מה להקלת לחץ ולהפיג מתחים והדבר מסייע לו לריכוז מחשבתו ולהתפלל ביתר כוונה, יכול להקל בכך ולהחזיקו בעת התפלה, אך יזהר שלא יהיה זה חפץ יקר הדורש תשומת לב ועלול להטרידו ממחשבתו. ודנו הפוסקים אודות הרחת טבק בעת התפלה למי שרגיל בכך והדבר מסייע לו בריכוזו, ולמעשה כתבו הפוסקים שבעת תפלת העמידה יש להימנע מכך ונמקו דבריהם בכך שיש בזה משום קלות ראש וזלזול בתפלה, ועל כן בעת תפלת שמונה עשרה יש להתרגל להתפלל ללא שום התעסקות.

על אף ההכנות הנדרשות להסיר את הטרדות קודם התפלה, התייחסו הפוסקים לעובדה שלעיתים מזדמנים דברים שאינם מתוכננים המטרידים את האדם ונדרש לטפל בהם בעודו בתפלתו בכדי ליישב את דעתו. כך למשל, ספר קודש שנפל על הרצפה בעת תפלת שמונה עשרה ומפריע הדבר למתפלל להתרכז בתפילתו, מותר להרימו אף באמצע התפלה, אך לא באמצע הברכה, אלא יסיימה וירים את הספר לפני שיתחיל את הברכה הבאה. וכתבו הפוסקים, שאם תינוק בוכה באמצע התפלה ומפריע לציבור, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו בלי לדבר, ואם הדבר אינו מועיל, עליו אף לצאת עמו מבית הכנסת עד שיירגע.

זבובים או מעופפים אחרים שעלו על האדם בעת תפלתו, לא יזרקם מעליו בידו מפני שיתכן שיתלכלכו ידיו מהם ויצטרך ליטול את ידיו; אלא ינער את בגדו או ינשוף בפיו או ישתמש בנייר וכדומה להסירם, בכדי שלא יטריד את כוונתו בתפלה.

נאמר: "כתוב לך את הדברים האלה " ודרשו חכמים: "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה". בטעם האיסור יש שביארו שהוא מתוך החשש שמא ישנה מלשון הכתוב כאשר אינו קורא מתוך הכתב. ויש שכתבו שהוא משום שבתורה שבכתב ישנם דברים שניתן לראותם רק מתוך הכתב וכמו אותיות רבתי שבספר-התורה והאותיות הזעירות וכן אותיות יתירות או חסרות, שלכולם משמעות עמוקה ותלויים בהם תלי תלים של הלכות, וכשאומר את הפסוקים בעל-פה לא יורגשו אותיות אלו ונמצא מחסר מן התורה חלילה. ולכן יש להיזהר שלא לומר בעל-פה פסוק מתורה שבכתב, וכך מצינו שנוהג הרבי שמקפיד שלא לומר את הפסוק בשלמותו בעל-פה או שמשנה מעט את לשון הפסוק.

על אף איסור אמירת תורה שבכתב בעל-פה, כל דבר שהוא שגור ורגיל בפי הכל כגון פרשת הקרבנות וכן שאר פסוקים כגון זמירות ושירת-הים וקריאת-שמע מותר לאומרם בעל-פה. אולם דברים שאינם שגורים בפי כל אדם, אסור לאומרם בעל-פה גם אם הם שגורים בפיו. אך אדם שהוא כבד ראיה ל"ע או הנמצא במקום חשוך ואינו יכול לקרוא מתוך הכתב, רשאי לומר פסוקים בעל-פה, בכדי שלא יתבטל מדברי-תורה ותפלה.

נוהגים לומר בתום תפלת שמונה-עשרה, קודם "יהיו-לרצון" השני, פסוק המתחיל באות מתחלת שמו ומסיים באות מסוף שמו, ומי שיש לו כמה שמות יאמר על כל שם פסוק אחר, וכמה סגולות קשורות במנהג זה להינצל ביום הדין, ואף נשים נוהגות בכך, ומצינו שהורה הרבי לכמה אודות מנהג זה תוך הכוונה לפסוק אותו עליהם לומר בהתאם לשמם. כמו כן כותב הרבי שחסידים נוהגים אף לומר את הפסוקים השייכים לשמותיו הק' של הרבי. באמירת פסוקים אלו יש מן הפוסקים שהעיר שאם פסוקים אלו אינם שגורים בפי-הכל עדיף שלא לאמרם בעל-פה מפני שהם בכלל "דברים-שבכתב", אלא שלמעשה המנהג להקל בזה וכמה טעמים נאמרו על-כך.

יש שהתירו לומר תהלים בעל-פה כיוון שמטרתם לעורר רחמים ולכן דינם כתפלה השגורה בפי-כל ומותר לאומרם בעל-פה. אלא שלמעשה יש לחלק בין פרקי התהילים שבפועל שגורים בפי-הכל ואמנם נחשבים כתפלה, לבין חלקו הגדול של ספר התהילים שאינו שגור בפי-כל, ולכן למעשה יש להחמיר ולומר תהילים מתוך הספר, ורק פרקים השגורים כמזמור כ' וכדומה ניתן לומר אף בעל-פה, וכשאין תחת ידו תהלים יכול לומר אף את יתר הפרקים בעל-פה.

נהוג בתלמודי תורה וכדומה לשנן עם התלמידים בעל-פה את הפסוקים הנלמדים, כמו-כן כותב אדה"ז שיש להשתדל לחקוק במח הזכרון את חמשת חומשי-התורה, וכתבו הפוסקים ליישב הנהגה זו שאין בה משום האיסור של "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה", ובארו מכמה טעמים להתיר את הדבר. ולגבי שירת האזינו מציין הרבי שישנו מנהג ללומדה ולשננה בעל-פה ולאמרה מזמן-לזמן, ויש לכך רמז מן הנאמר עליה: "שימה בפיהם", ששירה זו צריכה להיות שגורה בפי-כל אדם.

יש אומרים שהאיסור לומר דברים שבכתב בעל-פה נאמר רק במצב שמוציא אחרים ידי-חובתם, אלא שלמעשה פוסק אדה"ז שיש להיזהר בכל-מצב מלומר דברים שבכתב בעל-פה, וכתבו הפוסקים שכיוון שיש-האומרים שהאיסור נאמר מעיקרו בהוצאת אחרים, לכן יש להיזהר בזה בייחוד כשמוציא אחרים ידי-חובה כגון בקריאת-התורה או הפטרה, שיקפיד לקרוא כל מילה ומילה מתוך הכתב דווקא, וכן הש"ץ כשאומר "אני ה' אלוקיכם אמת" שמוציא בזה את השומעים, ויש אומרים שאף כאשר אומר "ויכולו" בקידוש ומוציא אחרים יזהר לאמרו מתוך הכתב דווקא.