הלכה יומית

נהגו רבותינו נשיאינו להאריך ביותר בתפלת ערבית של ליל א' דראש-השנה, ואומר הרבי שמעין זה צריך להיות אצל החסידים. בתום תפלת העמידה של ליל ראש-השנה, אומרים מזמור "לה' הארץ ומלואה" כשארון-הקודש סגור, ואמרו רבותינו נשיאינו שבין הדברים המהווים "כלי" להשפעות הגשמיות על כל השנה, הוא מזמור זה הנאמר בכוונה עצומה. לאחר תפילת ערבית של ליל א' דראש-השנה, מברכים איש את רעהו בלשון יחיד: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ולאחר חצות היום השני אין לאחל בלשון זה מפני שבשלב זה כבר מסתיימת הכתיבה של ראש-השנה.

אסור להניח מאכלים ומשקים תחת המיטה, אפילו כאשר הם בתוך קרטון וכדומה, ואף בדיעבד אם הניח וישנו שם שינת הלילה הם אסורים באכילה. וכתבו הפוסקים שגם במיטת קומתיים, יש להימנע לכתחילה מלהניחם על המיטה התחתונה שכן יתכן שהנחת מאכלים במיטה זו נחשבת כתחת המיטה העליונה, אלא שבדיעבד המאכלים מותרים. וכתבו הפוסקים שעגלת תינוק אינה נחשבת כמיטה, ומותר להניח שם דברי מאכל ומשקה, אפילו בשעה שהתינוק ישן בה.

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה", מפני שיש בכוחו לעורר לעשות תשובה; ולמנהגנו תוקעים תשר"ת תש"ת תר"ת, ולכתחילה נוהגים שתקיעות השופר תהיינה לאחר תפלת שחרית, אך אם מסיבה כלשהי לא תקעו בשחרית, יתקעו לאחר המנחה. אולם בערב ראש-השנה אין תוקעים, בין הטעמים שנאמרו על כך הם: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות עשה מן התורה. ב) כדי "לערבב את השטן" שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין, שיסבור שכבר עבר ראש השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו..

בכלל איסור מקח וממכר בשבת, אסרו חכמים לקבל שכר תמורת עבודה שנעשית בשבת. ואפילו עבודה שמותר לעשותה בשבת, כמו שמירה, שמרטפות או מלצרות בשבת, אסור לקבל עליה שכר. כמו כן אסור לעשות בשבת עבודה (המותרת) ובתמורה ישלם לו חברו עבודה אחרת שיעבוד עבורו, כיון שגם עבודה נחשבת כתשלום שכר. אולם בעבודת שמירה כגון שמרטפות, כתבו הפוסקים שמותר לסכם עם משפחה לשמור על ילדיהם בשבת תמורת זה שהם ישמרו בפעם אחרת על ילדיו. וכן תורנים בעבודת סידור חדר האוכל, רשאים להחליף תורנות שבת בתורנות אחרת, כיוון שאינם מקבלים כסף על התורנות אלא רק פוטרתם מלעבוד ביום אחר, ואין היא נחשבת כתשלום שכר.

מותר להבליע את שכר השבת יחד עם שכר חול, כגון שיסכמו שיעבוד בשמירה או מלצרות ביום שבת ועוד כמה שעות במוצאי שבת. כיוון שסיכמו מראש שיעבוד גם במוצאי שבת, הרי שהשכר הוא גם עבור השעות שעבד בחול, וזה נחשב ששכר השבת מובלע בשכר החול, אבל לא יאמר לו תן לי שכר השבת. אבל אם לא היה סיכום מראש שיעבוד איזה זמן בחול, אזי גם אם בפועל עבד בימות החול, כל יום שעבד עומד בפני עצמו, ושכר-השבת אינו מובלע בשכר החול ואסור לקבלו. אולם מותר במוצאי שבת לתת מתנה למי שעבד בהתנדבות בשבת, כיוון שאין חובה לתת לו מתנה, אין היא נחשבת שכר, אלא שאין להתנות על כך מראש.

מותר להשכיר חדר עבור שבת, בתנאי שהשכירות תימשך גם ביום שישי או במוצאי שבת, בכדי ששכר השבת יובלע בשכר החול. כמו כן במידה והתשלום הוא אף על הכנת וסידור הבית וכלי המיטה וכדומה המתבצעים בימות החול, נחשב הדבר כהבלעה ומותר. וכן כתבו הפוסקים שהטובל בשבת רשאי לשלם על כך אחר השבת, כי השכר הוא על הניקיון והחימום שמבעוד יום.

עסקאות הנושאות ריבית הן מגופים פרטיים והן מגופים פיננסיים, מותר לקבלם אף אם הנם מחושבות על בסיס יומי, ואין בכך משום שכר-שבת כיוון שהגדרת היום אינו תואם את זמני השבת (אלא מחצות ועד חצות), ולפיכך שכר-השבת נחשב כמובלע בשכר החול. ויש שאסרו במקרה שהיו שבת ויום-טוב סמוכים, שכן במקרה זה ודאי ישנה יממה שכולה קודש שמקבלים עליה ריבית בנקאית. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להתיר אף במקרה זה, כיוון שכיום כמעט כל העסקאות הפיננסיות מחושבות על-פי תכנית שבועית או חודשית, שכן המבטל עסקה באמצע התכנית מחויב בקנס, כך שלאמיתו של דבר אינן על בסיס יומי וריביות השבת ויום-טוב מובלעות בשל חול.

נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם לקבל שכר עבור חזנות, קריאת-התורה ושאר צרכי מצווה בשבת. יש אומרים שגם לגבי מצוות שכר-שבת אסור, ולכן אסור לקבל שכר עבורם. ויש אומרים שעבור מצוות מותר לקבל שכר-שבת, אלא שאין רואים ממנו ברכה. ולמעשה כתבו הפוסקים שראוי לסכם שהתשלום יהיה גם על דבר שיעשה ביום חול, כגון עבור זמן ההכנה בימות החול, וכך שכר השבת יובלע בשכר חול. וכתבו הפוסקים שרופא שנקרא להעניק טיפול רפואי בשבת, רשאי לדרוש במוצאי-שבת שכר, שאם לא ידע שיקבל שכר, יתכן ולא יסכים להתנדב בעתיד, אלא שעדיף שיקבל את שכרו בהבלעה, כגון שיכתוב מרשם וכדומה במוצאי-שבת. או שיקבלם לא בתור שכר אלא כמתנה והוקרה על מסירותו.

נחלקו הפוסקים האם ניתן למכור בשבת עליות-לתורה ומצוות שונות במכירה פומבית, כשכל אחד נוקב סכום והמרבה זוכה; והיו שאסרו משום שדומה הדבר למקח-וממכר, אלא שכתבו הפוסקים שפשט המנהג להקל בזה, ואדרבה היו שהגדילו במעלת הזכות לקנות מצוות בדמים, ונתנו לזה מקום מכובד בשבתות וחגים, ואנשי מעשה נוהגים שיתן כל מה שהתחייב לתת גם אם בפועל זכה חבירו בקניית המצווה.

אחת ממתנות הכהונה היא מצוות חלה כפי שנאמר: "ראשית עריסותיכם חלה, תרימו", בכך מצווה התורה להקדיש לה' את מנת הבצק הראשונה שנוטלים מהעיסה, ממנה מכינים מאפים מחמשת מיני דגן. וניתנת לכהן שיאכלה בטהרה, אלא שכיום כיוון שהכוהנים וכן החלה עצמה אינם טהורים, יש לשרוף אותה לאחר ההפרשה. עיסה החייבת בהפרשת חלה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה שמשקלה נאמד ב-1.667 ק"ג, ואף בפחות מכך (החל מ-1200 גרם) יש להפריש בלי ברכה. שיעורים אלו הם רק בקמח חיטה לבן, ולא בקמח מלא, שיפון או כוסמין וכדומה שלהם שיעורים אחרים לגמרי. מצווה זו היא אחת מן המצוות שנמסרו בייחוד עבור האשה, ונהוג שבכל ערב שבת תאפנה הנשים חלות כשיעור חלה בכדי לקיים מצווה זו הבאה בין היתר כתיקון על חטא עץ הדעת שהיה בערב שבת, ונהגו לתת לצדקה קודם ההפרשה.

מצוות הפרשת חלה נמנתה בין המצוות התלויות בארץ שהרי נאמר בה "והיה באכלכם מלחם הארץ", כך שמצוות החלה מהתורה היא מעיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, אולם חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה בחוץ לארץ. הבדל זה שבין חלת ארץ ישראל לשל חו"ל, יוצר השלכה מעשית בערב שבת, כיוון שבשבת אסור להפריש חלה, ולכן בבין השמשות אסור להפריש חלה בחוץ לארץ (שהיא מדרבנן), שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר השבת ולהפריש מן המשוייר, אבל בארץ ישראל שאסור לאכול מן הפת קודם הפרשת החלה – מותר להפריש בבין השמשות אם אין לו חלות אחרות.

מכך שבתורה נזכרת מצות ההפרשה בלשון – "ראשית עריסותיכם", למדו שעיקר מצות ההפרשה היא בזמן שהיא עיסה לפני אפייתה, ואכן כך נוהגים לכתחילה בכל סוגי המאפים שלאחר הלישה מברכים "להפריש חלה", מפרישים הצידה "כזית" (כ-27 גרם) מן העיסה ואומרים "הרי זו חלה", אחר כך שורפים אותו בנפרד מיתר המאפים. במידה ולא הפרישו מן העיסה בעודה בצק יש להפריש בברכה לאחר האפייה על ידי צירוף כל המאפים לכלי אחד.