הלכה יומית

היות וקידוש הלבנה נעשה מתוך שמחה, נהוג שלא לעשותו בתשעת הימים עד לאחר תשעה-באב. ודנו הפוסקים האם ניתן לעשותו במוצאי תשעה-באב, שכן האבלות כוללת אף את י' באב. ולמעשה נהוג שמיד במוצאי תשעה-באב מקדשים את הלבנה, והשנה במוצאי הצום – י' אב, והוסיפו טעמים לכך, היות ושמחים אז על לידת משיח בתשעה-באב, וגם כעין נחמה, שנזכה לקבלת פני משיח בן דוד. אלא שנהוג ליטול ידיים, לרחוץ פנים ולנעול נעליים (ולטעום משהו) לפני-כן. ולגבי שירה בקידוש-הלבנה שבמוצאי תשעה-באב, יש שהקלו בזה, ובקביעות כמו השנה ודאי ניתן להקל.

על אף המאורעות שפקדו את עמנו החל מי"ז-בתמוז, עם-זאת לא מצינו בגמרא תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות עד לראש-חודש מנחם-אב. עם-זאת מצינו בדברי הגאונים והראשונים מנהגי אבלות שנהגו בהם ישראל החל מי"ז-בתמוז. והיו אף שציינו שימים אלו הנם שלושת השבועות בהם התענה דניאל על אריכות הגלות ובטול בניין בית-המקדש, כאמור: "אני דניאל הייתי מתאבל . . לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאות שלושת שבועים ימים". כך שישנו מקור קדום למנהגי האבלות החל מי"ז-בתמוז.

בדורנו עורר הרבי על חשיבות הלמוד בימי בין המצרים בחלקי התורה העוסקים בגאולה ובבנין בית-המקדש. כמו כן הורה הרבי אף להרבות בימים אלה בהתחזקות באהבת ישראל, וכן במתן צדקה והוספה בלימוד התורה בכלל ובפרט בפנימיות התורה ובלימוד הלכות תשעת הימים, בכדי להחיש את היעוד: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". וכן להרבות בשמחה באופן המותר בימים אלו. והחל מראש-חודש מנחם-אב עד תשעה במנחם-אב עורר הרבי על עריכת "סיומים" על מסכתות בש"ס (וכן בי' אב באופן המותר עד ט"ו באב), כדי להרבות בשמחה על-פי התורה.

כחלק מדיני האבלות על החורבן תקנו חכמים שלא להסתפר ב"שבוע שחל בו תשעה-באב", אלא שלמעשה נוהגים אנו כדעת הפוסקים האוסרים להסתפר בכל שלושת השבועות, כמו כן נוהגים שלא לערוך ריקודים ומחולות מי"ז-בתמוז ועד תשעה-באב. וכן נוהגים שלא לישא אשה בימים אלו, מפני שראוי שהנישואין יערכו בסימן-טוב, ובימים אלו אין סימן-טוב, ועוד משום שלא יהיה נראה שאינו מתאבל על ירושלים; אולם מותר לעשות שידוכים בימים אלו, "שמא יקדימנו אחר".

נאמר: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", והוסיפו חכמים ואמרו כי "חמירא סכנתא מאיסורא", כלומר חמורה הסכנה מן האיסור עד שאפילו במקרים שהקלו הפוסקים באיסורים, הרי שבדבר סכנה מחמירים. והרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת-נפשות. וכתבו הפוסקים שאין חילוק בין אם הסכנה היא טבעית או סגולית, ולכן יש להיזהר מכל הדברים שעשייתם או אכילתם מסוכנת.

חסידים הראשונים נהגו שלא לאכול פרי חדש ולא לרכוש בגד חדש בשלושת השבועות, בכדי שלא לברך עליהם "שהחיינו", שאין זה מן הראוי לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" בזמן של פורענות. וכך למעשה פשט המנהג שלא לברך "שהחיינו" בימי בין-המצרים. ולגבי ברכת "שהחיינו" בשבתות של בין-המצרים אף שהיו שהקלו בכך, עפ"י האריז"ל אין לברך אף בשבת משום ששבועות אלו הם ימי פורענות, וכך מנהגנו למעשה שאין מברכים בשבת, בשונה מימי ספירת-העומר בהם מברכים "שהחיינו" בשבת; אולם מותר לברך שהחיינו בפדיון-הבן ולא יחמיץ הברכה.

הזהירו חכמים שלא לאכול דג ובשר יחדיו, ואף אין לבשלם או לצלותם בתנור אחד באותה-העת. ויש שנזהרים לכתחילה שלא לחתוך דברים חריפים בסכין בשרי על-מנת לבשלם או לטגנם עם דגים. אולם לבשל דגים בכלי בשרי וכן-להיפך אם אינם חריפים, מותר, ויש שהחמירו לייחד כלי בישול ייעודיים לבשר או דגים. ומעיקר הדין מותר שיהיו על השלחן דגים ובשר ובלבד שיזהרו שלא יתערבו זה בזה, ויש המחמירים שלא יהיו על השלחן יחדיו אלא מגישים את הדגים תחילה, ולאחריהם את הבשר, ונהוג לאכול ולשתות דבר מה בין הדגים לבשר, ויש הנהוגים אף לרחוץ את הידיים ביניהם.

על רחיצה בתשעה-באב נאמר בגמרא ש"אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים", שאיסור הרחיצה הוא מדיני האבלות. נוסף על-כך, אסרו חכמים בימי התעניות רחיצה של תענוג. על משקל זה מובא בראשונים שלא לרחוץ בשבוע שחל בו תשעה-באב ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נוהגים למעשה, אולם בימים שבין י"ז בתמוז לר"ח אב עדיין מותרת הרחיצה. ולגבי רחיצה בים ובבריכה לאחר י"ז-בתמוז אין איסור לרחוץ בים ובבריכה קודם ר"ח מנחם-אב, אלא שיש לרחוץ בזהירות ובבטיחות המרבית, בפרט בימים אלו שהנם ימי פורענות.

הרוכש או השוכר בית חדש רצוי שלא יעבור לדירתו בימי בין-המצרים עד חמשה-עשר באב, ומה טוב שידחה את העברת הדירה לחודש אלול שהוא חודש-הרחמים, אולם באם לא מתאפשר הדבר ימתין לפחות עד לאחר תשעה-באב, אם בכל זאת מוכרחים לעבור לדירה בימי בין-המצרים, אפשר להכניס לשם כמה חפצים לפני י"ז-בתמוז, כדי שייחשב שכבר נכנסו אז לבית; ככלל רצוי אף בשאר ימות-השנה להכניס לדירה תחלה סידור, חת"ת, לחם ומלח.

כשאורזים את החפצים לנסיעה, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה. והורה הרבי שיהודי צריך לדעת שכשהולך הוא ממקום למשנהו מוליכים אותו מלמעלה והכוונה היא לשכן שמו שם, יחד עם כל ההכנות הגשמיות בדרך הטבע שהנסיעה תהיה כשורה ובהצלחה. כמו כן יש לקחת לנסיעה סידור תהלים ותניא, ובעת הנסיעה ישתדל ללמוד או להשמיע ענייני תורה. וכן יקח עמו קופת-צדקה. וכסגולה לנסיעה טובה הורה הרבי להשתדל לקבל שליחות-מצווה לצדקה אל מחוז-חפצו.

נאמר: "..קָנֹה מיד עמיתך". ודרשו חכמים: "באת לקנות, קנה מישראל חברך". מסיבה זו כמו בכל עסקה, כך גם בבחירת נהג או חברת נסיעה, יש להעדיף את היהודיים דווקא, כל עוד והמחיר, השירות וטיב הנסיעה שווים; במידה והמחירים אצל הגוי זולים יותר, ואין בכוונת הגוי לרושש את היהודי, דנו הפוסקים עד כמה צריך לשלם כדי להעדיף את הנסיעה עם יהודי; יש שכתבו שעד כדי הפסד של "שתות"–הפרש של כ-16.5 אחוז מהמחיר שמציע הגוי, יעדיף את היהודי, ויש שכתבו עד חומש מהמחיר; אך ביותר מכך רשאי לנסוע עם הגוי.

אמרו חכמים "לעולם יצא אדם בכי-טוב" כלומר שיש להשתדל להעדיף לצאת לדרך באור-יום, וכתבו הפוסקים שהדברים נאמרו אמנם כעצה טובה ולכן ראוי לקיימם אך בעת הצורך מותר אף לצאת בלילה, ובפרט יש להקל כשהדרך נוחה ומוכרת עבורו. והורה הרבי שבנסיעות מעיר לעיר בלילה, יעמדו לנוח בכל שעה למשך זמן מה (לערך 10 דקות). כשיוצא לדרך בערב-שבת יש לחשב מראש את זמן הנסיעה עם העיכובים האפשריים שעלולים להתרחש בנסיעתו, בכדי לוודא שיגיע למחוז-חפצו בזמן שיאפשר לו להתארגן כראוי לשבת.