הלכה יומית

אסור לבן לטפל בהוריו טיפול העלול להוציא דם, כמסופר בגמרא שרב פפא לא הניח לבנו אפילו להוציא לו קוץ, שמא יצא ממנו דם ויכשל בחבלה באביו, ואף אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת ממון סביר ובטרחה, יתאמצו להשיג רופא אחר. אבל בשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת, מותר לבן לטפל באביו. כמו-כן יש שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, והאחרונים כתבו למעשה שכשהאב הוא בעל עור רגיש ביותר אכן אסור לבן לספרו אם יודע שירד דם, אך כשמשתמשים במכונת תספורת, כיוון שבדרך כלל לא מצוי שירד דם מותר לבן לספר את אביו, ובפרט כאשר ההליכה לספר כרוכה בטרחה ובבושה של האב.

כיוון שעיקר סעודת השבת היא על הלחם, לכן גם לאחר הקידוש – לכתחילה – מצווה להמנע מאכילה קודם נטילת הידיים ואכילת הפת קודם, שאם יאכל ממאכל אחר קודם אכילת הלחם – לא יאכל את הפת לתיאבון כיוון שהוא סמוך ממש לסעודה.

הזהירו חכמים, שכאשר ספר-התורה פתוח אסור לצאת מבית-הכנסת, אפילו כאשר ישנם עשרה אנשים זולתו. האיסור לצאת הוא מעת פתיחת הספר גם כשלא התחילו עדיין לקרוא בתורה, ואפילו אם לא נכח בבית-הכנסת אלא נכנס למטרה כלשהי בעת פתיחת ספר-התורה, עליו להמתין עד לאחר הברכה האחרונה של העולה לתורה. וכתבו הפוסקים שאם כבר שמע קריאת-התורה או שבכוונתו לשמוע במניין אחר, רשאי לצאת בין העליות, ואם לא שמע עדיין קריאת התורה לא יצא אפילו בין העליות אלא אם כן יוצא לצורך גדול או לדבר מצווה.

סעודת מצווה שזמנה ביום שישי, כגון סעודת מילה, וסעודת פדיון הבן בזמנה ביום ל"א ללידה מותר לעשותה בו ביום. אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה עשירית. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ואף בעלי הברית – המוהל והסנדק; ובסעודת פדיון הבן – הכהן נחשב הוא כאחד מבעלי המצוה.

בשלחן-ערוך פסק המחבר שאין צורך לעמוד בקריאת-התורה, אך הרמ"א מוסיף שיש המחמירים לעמוד, וכך נהג הרבי בתחלה, אולם משנת תשל"ח החל הרבי להתיישב (בשבת ויו"ט). ודנו הפוסקים האם מותר להיעמד במיוחד בקריאת שירת-הים ועשרת-הדיברות, על-פי המסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת-שמע גם את עשרת-הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים" שיפרשו שיש הבדלי דרגות בין חלקי התורה חלילה. ומסיבה זו היו שאסרו להיעמד במיוחד בקריאה מסויימת. לעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים", מפני שכיום אינם מצויים, וכן הוא מנהג חב"ד ועוד הרבה קהילות. ויש שהציעו להיעמד כמה פסוקים לפניהם, ויש המספרים שהבחינו שכך מנהג הרבי, אך לעיתים נעמד הרבי רק בפסוק הסמוך.

המשתתפים בסעודת מצווה שזמנה בערב שבת, אף על פי שמותרים הם לאכול שם (אם הם מהמניין המצומצם), עם זאת ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר כך לאכול סעודת שבת לתיאבון, אלא ישאירו מקום עבור סעודת השבת; אך אם אם אח"כ אינו יכול לקיים סעודת שבת, יעשה קידוש ויאכל מזונות וכדומה, ויאכל למחרת ביום שלוש סעודות.

נאמר בגמרא, שבערב שבת מצווה לרחוץ במים חמים כחלק מההכנות לשבת, (כלומר, המקיים מצווה זו מקבל עליה שכר, אף שאינה חובה גמורה), וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש לרחוץ את כל גופו בסמיכות לשבת מפני כבוד השבת. ואם אינו יכול לרחוץ את כל גופו במים חמים, לפחות ישתדל לרחוץ את פניו ידיו ורגליו במים חמים. כמו כן מצווה לחפוף את הראש בכל ערב שבת, וכן נהוג שבערב שבת טובלים במקווה.

כשחל יו"ט או פורים בערב שבת, מותר לאכול סעודת יו"ט, אף שהיא סעודה גדולה, כיוון שזהו זמנה, אלא שאף אותה ראוי להתחיל קודם השעה העשירית (וסעודת פורים לפני חצות), ולסיים אותה לפני השקיעה ולברך ברכת המזון. ואחרי ערבית אוכלים סעודת שבת, כבכל ליל שבת. בהלכה מובאת אפשרות להמשיך את הסעודה לתוך השבת, ובעת השקיעה מכסים את הפת שעל השולחן, מוזגים כוס יין, ומקדשים קידוש של שבת בלי לברך ברכת "בורא פרי הגפן" (כיוון שכבר ברכו בסעודה על היין), ואחר כך מגלים את הפת וממשיכים בסעודה (כמובן מבלי לברך ברכת "המוציא" שוב). ובזה כבר יוצאים ידי חובת סעודת שבת. ואמנם כך נהג הקהל בשנים הראשונות בהתוועדויות עם הרבי, אולם בשנת תשד"מ הורה הרבי לקהל, להפסיק את סעודת החג בברכת המזון קודם השקיעה, ולא להמשיכה אל תוך השבת.

מי ששערות ראשו גדולות מצווה לגלחן קודם השבת, בכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול – חוץ מימי ספירת העומר וימי בין המצרים בהם אין מסתפרים; ומצווה מן המובחר להסתפר בערב שבת ממש ולא קודם לכן, בכדי שיהיה ניכר שמסתפר הוא לכבוד השבת. ואם אין באפשרותו להסתפר בערב שבת ממש בשל עיסוקי הכנת צרכי שבת, יסתפר ביום חמישי, על מנת שיסמוך את התספורת לשבת ככל האפשר. אולם כאשר ערב שבת הוא ראש חודש, נהוג שלא להסתפר בו על פי הזהרת רבי יהודה החסיד בצוואתו, מפני הסכנה שבדבר.

כחלק מהכנת הגוף לשבת, מצווה ליטול את הציפורניים בכל ערב שבת (ולא ביום אחר), ונהוג שלא ליטול ציפורניים ביום חמישי, מפני שהציפורניים מתחילים לחזור ולצמוח ביום השלישי לגילוחן, ואם יגזרם ביום חמישי הרי יתחילו לגדול בשבת. ויש שהזהירו שלא לקצוץ ציפורני הידיים והרגליים ביום אחד, מפני חשש סכנה, ולכן נהוג שאת ציפורני הרגליים נוטלים בליל שישי, והידיים ביום שישי.

בעת נטילת הציפורניים נהוג שלא ליטול הציפורניים כסדרן, אצבע אחר אצבע הסמוכה, והיו שהזהירו שאי ההקפדה על כך קשה לכמה דברים, ולמעשה פוסק אדה"ז שטוב ליזהר בזה לכתחילה. ולכן יש להפסיק בין אצבע לאצבע, באצבע אחרת שאינה סמוכה לה, וסדר נטילת הציפורניים הוא: בשמאל מתחילים ב"קמיצה" – האצבע הרביעית הסמוכה לזרת – ובימין מתחילים מה"אצבע" כלומר מהאצבע השנייה הסמוכה לאגודל, וסימן סדר נטילת הציפורניים: ב, ד, א, ג, ה בימין; ד, ב, ה, ג, א בשמאל; ויש אומרים שראוי להקדים הימין, ויש הסוברים שאין הכרח בדבר.

אמרו חכמים כי השורף ציפורניים – חסיד, קוברן – צדיק, זורקן – רשע, שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל ולדה. ומנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לערב קיסם עם הציפורניים קודם שריפתן. ומנהג הרבי להשליך הציפורניים לאסלה. ומעיקר הדין מותר להשליך את הציפורניים במקום שאין נשים מצויות לעבור שם, ואין לחוש שמא יכבדו אותו מקום וישליכו הציפורניים החוצה, ותעבור עליהן אשה מעוברת – לפי שאינן מזיקות אלא כשהן באותו מקום שזרקן שם כשנטלן מהאצבעות, אבל לא כשפינה אותן משם למקום אחר, ולפי זה המליצו הפוסקים שכשנופלים ציפורניים בבית תוך כדי גזיזתן ואיננן נראות, יש לטאטא את הרצפה ועל ידי כך לא יזקיקו כשישנו את מקומם.