No products in the cart.
2093 תוצאות
נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו שחטא, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע, וכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, מצווה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. ועל כך נאמר "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". אלא שכלל זה לא נאמר על דבר איסור המפורש בתורה, שכן בדבר המפורש בתורה ישנה חובת המחאה עד שהלה ינזוף בו או יכה אותו, וכך הכריע אדה"ז למעשה. אך גם במקרה שפטור מלהוכיחו, ראוי להתאמץ לקרבו בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע בו.
נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "אונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את חברו בשם גנאי ואפילו שלא בפניו, ואפילו בדרך צחוק והיתול אסור גם אם הלה כבר הורגל בכינוי זה. ומעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ולמעשה יש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. והיו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, אלא שכתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, כפי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" ואמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה", לפיכך צריך לחוס על כבודו ועל ממונו של חברו כשם שחס הוא על שלו. וכל הדברים שאדם רוצה שיעשו לו, מצוה עליו לעשותם לאחיו מישראל. וכותב אדה"ז כי הדרך הישרה להגיע לקיום מצוות אהבת ישראל היא ע"י שהאדם יגביר את נפשו על גופו, שכן מצד הנפש כל ישראל הם אחים ממש בשרש נפשם בה' אחד.
אמרו חכמים שצריך להזהר מאד באונאת אשתו שלא לצערה בדבור, שמתוך שדמעתה מצויה פורענותה ממהרת לבוא. ולעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו. וכן שאמר רבא לבני דורו "כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו".
צריך להזהר שלא לבייש שום אדם מישראל, בין בדבור בין במעשה גם בינו לבין עצמו, וכל-שכן ברבים; ואפילו העושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחבירו אסור, וכפי שנהג מר עוקבא שהיה רגיל להשליך מעות לעני בכל יום בבוקר השכם בסתר וכשרצה העני לדעת מי הנותן, ברח מפניו לתוך כבשן האש, בכדי שלא יתבייש העני.
מצות עשה מן התורה לקדש את השבת, כפי שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בהזכרת שבח וקידוש בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומתחלה תקנו הבדלה בתפלה בלבד ולא על הכוס, מפני העוני וחוסר היכולת להשיג יין. ואחר כך כשהעשירו ישראל קבעוה חכמים על הכוס, וכשחזר העוני שבו חכמים וקבעוה בתפלה, ובכדי לשמור על יציבות התקנה, קבעו שאף המבדיל בתפלה עליו להבדיל גם על הכוס אם יש יין בהישג ידו.
כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפילות תקנו את נוסח ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן-הדעת", מפני שההבדלה שאדם יודע להבדיל בין קודש לחול חכמה היא, ולפיכך קבעוה בברכת החכמה "חונן-הדעת". טעם נוסף לכך הוא מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת, ובמוצאי-שבת קודם ההבדלה הרי הוא כשבת, לכן קבעו את נוסח ההבדלה בתפלה קודם שאלת צרכיו בברכות האמצעיות של תפלת שמונה עשרה. ואומרים תחילה "אתה-חונן", ואחר כך את נוסח ההבדלה "אתה-חוננתנו" וחוזרים להמשך ברכת "אתה-חונן" בתוספת אות ו' החיבור "וחננו מאתך".
אמרו חכמים כי שנים עשר אלף זוגות (24 אלף) של תלמידים היו לו לרבי עקיבא ונפטרו בתקופה קצרה – בימים שבין חג הפסח לחג השבועות: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". מסיבה זו כתבו הפוסקים שיש לנהוג בספירת העומר מקצת מנהגי אבלות, וכן משתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחברו. בתורת החסידות מבואר כי הטעם הפנימי לשלילת דברים המשמחים הוא, מפני שאלו ימי דין ומטעם זה גם תלמידי רע"ק נסתלקו באותו הפרק.
לבד מאסון פטירתם של תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה, צרות נוספות התרחשו כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב, התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כמו כן מאוחר יותר בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה במהלכן יהודים רבים נרצחו; וחלק גדול מפרעות אלו אירעו אף הם בימי הספירה. מסיבה זו נהוג לומר את תפלת "אב הרחמים" שחוברה על אסונות אלו בכל שבתות חודש אייר ואפילו בשבת מברכים החודש סיון.
נאמר: "לא תקיפו פאת ראשכם". ובארו חכמים את מצוות לא תעשה זו, שאסור לגלח את השער שבצדעים, מימין או משמאל. פעולה זו נקראת "הקפת פאת הראש", משום שכשמגלחים שער זה, מקבל שער הראש צורת עיגול. ועל כן את השער הגדל באזור זה אסור לספר לגמרי, אלא יש להשאיר שערות לפחות עד אורך שמאפשר לכופף את קצה השערה לשורשה (5 מ"מ). המקום המוגדר "פאה" שאסור לגלחו – הוא כעין משולש דמיוני שקצהו האחד בקצה המצח, קצהו השני בנקודה העליונה ביותר שאליה אפשר למתוח את האוזן, וקצהו התחתון מתחת לאוזן, ואפשר להסתפק בפאות עד אמצע האוזן מעט אחרי העצם, אך ראוי להשאיר פאות ממש שיגיעו לאוזן. גם את פאת ראשו של ילד אסור לגלח, ומנהג ישראל שלא לספר כלל את הבן עד מלאות לו שלוש שנים – גיל בו מתחיל חינוכו של הילד למצוות, ובראשם במצוות "לא תקיפו פאת ראשכם" והנחת הפאות.
את התספורת הראשונה של הילד נהוג לערוך ברוב עם ובשמחה במעמד קרובים וידידים, ביום מלאות לו שלוש שנים, בבוקר לאחר תפלת שחרית, אולם ניתן לעשותה אף בלילה וכן נהגו רבים; לאחר התספורת נוהגים לחלק יי"ש ומיני מזונות לאמירת "לחיים", ומברכים הנוכחים את הורי הילד שיזכו לגדל את בנם לתורה לחופה ולמעשים טובים, ויש הנוהגים אף לערוך סעודת מצווה לרגל התספורת הראשונה.
יום הגעתו של הילד לגיל שלוש נחשב כעת רצון לעריכת התספורת, והעידו רבותינו נשיאנו על גודל היוקר של אירוע זה, בהמשכת הקדושה על הילד בגשמיות וברוחניות על ידו. ועל כן עורר הרבי על חשיבות עריכת התספורת הראשונה בזמנה דווקא. מסיבה זו גם כאשר לא מתאפשרת החגיגה ביום התספורת, אין לדחותה אלא יש לערוך את התספורת בזמנה ואחר כך ישלימו את החגיגה כשיוכלו. כמו כן ילד שהוריו חוששים שמפני חולשתו שמא יצטנן, מחמת המעבר מראש מלא בשערות לתספורת שתותירו חשוף ללא שערות, ישאירו לו שערות ארוכות במקצת, ובלבד שתהיה ניכרת בו הנחת הפאות, אך לא ידחו את התספורת עקב כך.