הלכה יומית

כשבוחרים מקום לתפלה, יש לתת את הדעת למספר קריטריונים, ראוי שתהיה התפלה במקום בו לומד תורה. כמו-כן אין להתפלל במקום הגבוה שלשה טפחים (כ-21 ס"מ) שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'", אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע-אמות (כ-192 ס"מ) על ארבע-אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. וראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע-אמות, שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ. צ"ע למעשה אם ההקפדה על גובה ד"א או שטח

כתבו הפוסקים שלעניין קביעות מקום לתפלה נחשבים כל הארבע-אמות שבסביבת מקום זה, ולכן כאשר מוצא אדם אחר במקומו הקבוע, ישב בסמוך לו שעדיין נחשב הדבר כמקומו הקבוע. ואם גם המקומות שסביבו תפוסים או שיש במקומו דברים הטורדים את כוונתו, מוטב שישב במקום אחר ולא יעורר מדון או יפגע בכבודו של הזולת לשם-כך. ועיקר ההקפדה על קביעות מקום התפלה היא בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא שכתבו הפוסקים שנכון להיות במקום אחד במשך כל התפלה, ובכלל ידוע שלא הייתה נוחה דעתם הק' של רבותינו-נשיאינו מהסתובבויות אנה-ואנה במשך התפלה.

על הפסוק: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", אמרו חז"ל: "במקום רינה שם תהא תפילה", ועוררו על-דבר החשיבות להתפלל בבית-הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר בית-הכנסת, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום-רינה", עליו להקפיד שלא יעמוד להתפלל לפני בניין בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ומאידך אם יפנה פניו לבית-הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי בית-הכנסת מותר להתפלל כשפניו לירושלים, אלא שמצוה מן המובחר להתפלל דווקא בבית-הכנסת. וכשהצבור מתפלל בבית אחר ולא בבית-הכנסת, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בבית-הכנסת ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

כשם שישנה מעלה בקביעות מקום בבית-הכנסת, כתבו הפוסקים שאף מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. הדבר בא לידי ביטוי אף אצל ילדים שעדיין לא הולכים לבית-הכנסת, על-פי הוראת הרבי, שכיוון שכל בית יהודי הנו "מקדש מעט", יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע עבורו שבו הוא לומד תורה אומר תפלה לה' ונותן צדקה.

בין ל"ט-המלאכות שהיו במשכן נימנו מלאכות "הקושר" ו"המתיר" שכן היו זקוקים ל"חילזון", כדי לצבוע בדמו את יריעות-המשכן, ובכדי לדוג אותו השתמשו ברשת העשויה מחוטים הקשורים זה-לזה ולפעמים היה צורך אף להתיר חלק מהקשרים בכדי להוסיף חוטים לרשת אחרת, בה חסרים חוטים להשלמת הרשת, מכך למדו שקשירה והתרת קשר הינן מלאכות האסורות בשבת. ומן-התורה מלאכות אלו אסורות רק ב"קשר של-קיימא", כלומר בקשר המיועד להתקיים לעולם, שכן מלאכות אלו במשכן נועדו על-מנת שיישארו לעולם, אולם אם אמור להיות קשור רק עד זמן מסויים מותר מן התורה, אלא שחכמים אסרוהו; ונחלקו הראשונים האם איסור קשר של-קיימא נאמר רק בקשר של "מעשה-אומן" אך למעשה כיוון שאין אנו בקיאים בהגדרה זו, מחמירים בכל הקשרים החזקים כגון קשר כפול ואין לקשור או להתיר קשרים אלו בשבת.

על-אף שאסרו חכמים קשירה והתרת קשר אף אם הוא קבוע לזמן מסויים, עם-זאת קשר שעשויים להתירו באותו יום עצמו, או אפילו כזה שרק ייתכן כי יתירו באותו-היום מותר לקשור ולהתיר. ולמשל בבגד שקושרו בעת לבישתו ובערב אמור להתירו אף שיתכן שבסופו של דבר לא יתיר את הקשר באותו-היום, הקשירה מותרת. (ובקשר כפול יש להחמיר כמבואר בס"ב בשו"ע שם)

אמרו חכמים: "ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב", ועל לידת בת, "שהחיינו". הטעם לחילוק זה הוא, משום שמברכים ברכת "הטוב והמטיב" רק כאשר ישנה שותפות בטובה. ולכן בלידת בן מברכים "הטוב והמטיב" מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם, משא"כ בבת השמחה אינה כמו בבן, ולכן מברכים רק על שמחת הלידה ברכת "שהחיינו" כשרואה את הבת לראשונה. ובלידת בן גם כשלא ראה האב את הילד ורק שמע שנולד – יברך.

אמרו חכמים: "קנה כלים (=בגדים) חדשים אומר . . "שהחיינו". אלא שלמנהגנו, באכילת פרי או ירק חדש מברכים "שהחיינו", כי ההנאה היא אף מכך שנעשים דם ובשר, משא"כ בבגדים חדשים. משום כך נהוג לברך "שהחיינו" רק בבגד חשוב ונדיר ביותר עבור הלובש. אודות "שהחיינו" בלבישת טלית בפעם הראשונה השיב הרבי: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה". עם-זאת בהזדמנויות שונות בהם מברכים "שהחיינו", לדוגמא: בעת התקיעות ביום ב' דר"ה, (יום-הולדת), ברכת-החמה ועוד מצרפים בגד חדש לברכה, כשהכוונה בברכה היא בעיקר על האירוע המרגש בו נמצאים בהודאה לה' ש"הגיענו לזמן הזה".

אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת מוחק. את הגדרתה של פעולה זו כמלאכה האסורה בשבת למדו מכך שהייתה במשכן, כשהיו מתאימים את קרשי המשכן היו כותבים אות על קרש ואות על הקרש הסמוך לו וכך ידעו להתאימם זה-לזה. וכשטעו וכתבו אות לא נכונה על אחת מהקרשים, היו מוחקים אותה, בכדי שיוכלו לכתוב במקומה אות אחרת. מטרתה של מלאכת המוחק היא הכשרת מקום לכתיבה, וכשמוחק שתי אותיות או אפילו מטשטש דיו באופן שניתן יהיה לכתוב במקומן שתי אותיות, עובר הוא על מלאכת המוחק מן התורה, אלא שחכמים אסרו למחוק בכל אופן, גם באופן שאינו מכשיר מקום לכתיבה.

יש מן הפוסקים שכתבו שכשם שהמסיר דיו מעל גבי הקלף וכדומה נחשב כמוחק בכך שמפנה מקום לכתיבה, כך מי שהתפחמו ידיו בשבת משחרות הסיר וכדומה, לא ינגב ידיו לאחר השטיפה, משום שהוא נחשב למוחק את השחרורית שעל ידו, ומטעם זה הזהירו להקפיד מערב שבת שלא יהיו על הידיים שאריות צבע בכדי שלא יבוא למחקם בשבת. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להקל בזה, שכן כל איסור מחיקת הדיו הוא במקום הראוי לכתיבה והמחיקה מכשירה מקום לכתיבה, אולם הידיים אינם מוגדרות כמקום הראוי לכתיבה ולכן אין בכך איסור. ולגבי הסרת איפור בשבת כתבו הפוסקים לאסור משום שניתנים על העור בכוונה והסרתם מאפשרת איפור מחדש והרי זה כמוחק על מנת לצבוע, ובמקום הצורך יש שהקלו בכך.

ספר שכתוב על ראשי דפיו אותיות או תיבות, יש האוסרים לפתחו בשבת שכן בפתיחתו מוחק הוא את האותיות שבראשי דפיו, ואף שאינו מתכוון לכך אסור כיוון שהוא "פסיק-רישיה" כלומר שפעולת המחיקה תעשה בוודאות, וכן אסור לסוגרו משום שבסגירתו הרי הוא ככותב. אלא שלמעשה פוסק אדה"ז להקל בפתיחת וסגירת הספר משום שהאותיות כבר כתובות וכיוון שניתן בקלות לפתוח ולסגור את הספר, אין הדבר כרוך בפעולה מעשית של כתיבה או מחיקה, וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להמנע מכתיבה בראשי דפי הספר. אלא שכתבו הפוסקים שדף ספר הקרוע באמצעו לחצאין ולא יכול לקרוא המילה מבלי לקרב הדף שנקרע, יש ליזהר מלקרב חציו האחד לשני או לרחקו בשבת, שכן מכוון הוא להצמיד או לרחק האותיות ומבלי פעולתו המדויקת לא יחזור הדבר לקדמותו ונחשב הדבר ככתיבה או מחיקה, ובשעת הדחק ניתן להקל.

ביצים ופירות שמוטבעים חותמות על קליפתם, אין לקלפם במקום האתיות בשבת, וכן אריזות-מזון שונות אין לפתחן במקום הכיתוב ואפילו באופן שהעטיפה עדיין מחוברת ולא תקרע לגמרי, וניתן עדיין להצמיד את חלקי הקרעים זה לזה, הדבר אסור, שכן לא ניתן להחזיר את הכתב לקדמותו בחיבור אחיד ממש, ולכן הרי הוא כמוחק.