הלכה יומית

אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת מוחק. את הגדרתה של פעולה זו כמלאכה האסורה בשבת למדו מכך שהייתה במשכן, כשהיו מתאימים את קרשי המשכן היו כותבים אות על קרש ואות על הקרש הסמוך לו וכך ידעו להתאימם זה-לזה. וכשטעו וכתבו אות לא נכונה על אחת מהקרשים, היו מוחקים אותה, בכדי שיוכלו לכתוב במקומה אות אחרת. מטרתה של מלאכת המוחק היא הכשרת מקום לכתיבה, וכשמוחק שתי אותיות או אפילו מטשטש דיו באופן שניתן יהיה לכתוב במקומן שתי אותיות, עובר הוא על מלאכת המוחק מן התורה, אלא שחכמים אסרו למחוק בכל אופן, גם באופן שאינו מכשיר מקום לכתיבה.

יש מן הפוסקים שכתבו שכשם שהמסיר דיו מעל גבי הקלף וכדומה נחשב כמוחק בכך שמפנה מקום לכתיבה, כך מי שהתפחמו ידיו בשבת משחרות הסיר וכדומה, לא ינגב ידיו לאחר השטיפה, משום שהוא נחשב למוחק את השחרורית שעל ידו, ומטעם זה הזהירו להקפיד מערב שבת שלא יהיו על הידיים שאריות צבע בכדי שלא יבוא למחקם בשבת. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להקל בזה, שכן כל איסור מחיקת הדיו הוא במקום הראוי לכתיבה והמחיקה מכשירה מקום לכתיבה, אולם הידיים אינם מוגדרות כמקום הראוי לכתיבה ולכן אין בכך איסור. ולגבי הסרת איפור בשבת כתבו הפוסקים לאסור משום שניתנים על העור בכוונה והסרתם מאפשרת איפור מחדש והרי זה כמוחק על מנת לצבוע, ובמקום הצורך יש שהקלו בכך.

ספר שכתוב על ראשי דפיו אותיות או תיבות, יש האוסרים לפתחו בשבת שכן בפתיחתו מוחק הוא את האותיות שבראשי דפיו, ואף שאינו מתכוון לכך אסור כיוון שהוא "פסיק-רישיה" כלומר שפעולת המחיקה תעשה בוודאות, וכן אסור לסוגרו משום שבסגירתו הרי הוא ככותב. אלא שלמעשה פוסק אדה"ז להקל בפתיחת וסגירת הספר משום שהאותיות כבר כתובות וכיוון שניתן בקלות לפתוח ולסגור את הספר, אין הדבר כרוך בפעולה מעשית של כתיבה או מחיקה, וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להמנע מכתיבה בראשי דפי הספר. אלא שכתבו הפוסקים שדף ספר הקרוע באמצעו לחצאין ולא יכול לקרוא המילה מבלי לקרב הדף שנקרע, יש ליזהר מלקרב חציו האחד לשני או לרחקו בשבת, שכן מכוון הוא להצמיד או לרחק האותיות ומבלי פעולתו המדויקת לא יחזור הדבר לקדמותו ונחשב הדבר ככתיבה או מחיקה, ובשעת הדחק ניתן להקל.

ביצים ופירות שמוטבעים חותמות על קליפתם, אין לקלפם במקום האתיות בשבת, וכן אריזות-מזון שונות אין לפתחן במקום הכיתוב ואפילו באופן שהעטיפה עדיין מחוברת ולא תקרע לגמרי, וניתן עדיין להצמיד את חלקי הקרעים זה לזה, הדבר אסור, שכן לא ניתן להחזיר את הכתב לקדמותו בחיבור אחיד ממש, ולכן הרי הוא כמוחק.

עוגות או עוגיות עליהן כתובות או חקוקות אותיות אסור לאכלן בשבת, מפני שבאכילתן הוא מוחק את האותיות הכתובות עליהן. ואף שאינו מתכוון כלל למחיקה אלא לאכילת העוגה ואגב אכילתו נמחקות האותיות בפיו הדבר אסור. איסור זה הוא באותיות אולם מאכלים ומאפים המצוירים עליהם ציורים שונים אין איסור לאכלם, אלא אם כן יש להם משמעות כ'לוגו' של מפעל וכדומה.

כתבו הפוסקים שכשרוצים לאכול עוגיות עם כיתוב בשלימותן בשבת, הדבר אפשרי רק כאשר מכניסה בבת-אחת לפיו ללא שינגוס אותה בכיתוב, כיוון שאינו מוחק את האות אלא בשעה שכבר בפיו ואבודה מן העולם. והרוצה לתת לקטן מאפה עליו כתובות אותיות לא יכניסנו אל תוך פיו, אלא נותן לו והקטן אוכלו, אולם הוריו לא יתנו לו מאפה זה, שכן מוזהרים הם בחינוכו. אך אדם אחר רשאי לתת לו מאפה זה, ואף שוודאי יאכל את האותיות אין צורך למנעו כיון שמתכוון הוא להנאת עצמו.

נאמר במשנה: "המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת . . ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן – השוכר עושהו". כלומר, חיובו של המשכיר לספק לשוכר בית את צרכיו ההכרחיים הרגילים, שהתקנתם כרוכה בעבודה מקצועית. אולם דברים שבאים כתוספת על הצורך הרגיל או אף דברים חיוניים אלא שהתקנתם פשוטה אין המשכיר מחויב לספקם לשוכר, וכך נפסק הדבר להלכה. אלא שכיוון שהדבר תלוי בכמה דברים, המשתנים בעקבות אופי הנוהג המשתנה מזמן לזמן וממקום למקום, לכן במדור זה יוצגו מספר דוגמאות נפוצות והשאלות ההלכתיות המתעוררות סביבן, ולמעשה יש לעשות כהוראת מורה הוראה מובהק בתחום זה.

כאשר היה מוסכם שבדעת השוכר לשכור בית זה כפי שעומד עתה בעת ההסכם, נחלקו הראשונים האם על המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה כאשר נגרמו בה נזקים במהלך ימי השכירות שתיקונם הוא חיוני עבור דייריו. ולמעשה כתבו הפוסקים שבכל שאלת מחויבותו של המשכיר יש לנהוג כמנהג המדינה, והביאו מספר דוגמאות לדברים שהיו מקובלים בזמנם, כגון נקיטת אמצעי בידוד מן הגשם והקור לקראת החורף, הכוללים איטום החלונות והתקנת תנורי חימום, ולכן יש לבדוק את המנהג הרווח באותו מקום ובאותה העת לגבי כל תיקון לגופו.

מותר לשבת בתוך ד' אמותיו של המתפלל, אם לומד מתוך ספר ואפילו אם אינו מוציא בדיבור תוך כדי לימודו, אבל ניכר שלומד, וכן אם כותב דברי תורה. כמו-כן השומע חזרת הש"ץ היטב ובכוונה, או שומע קריאת התורה או שעוסק בתפילה, וכן אם אומר את שיעור התהלים החודשי הנחשב כחלק מן התפלה, כל אלו מותרים להתיישב בתוך ד' אמותיו של המתפלל. ובמקומות המיועדים ללמוד כגון בישיבה או בכולל והסתיימה שעת התפלה הקבועה אין צריך לעמוד בפני המתפלל.

כתבו הפוסקים שאדם שחולשתו ניכרת עליו מחמת חולי וכן בימי התעניות מחמת הצום יכול להקל בכך, אולם עדיף שיתיישב בריחוק ארבע אמות ממנו. מותר לשבת כנגד המתפלל כשבינו ובין המתפלל מפסיקה מחיצה שרחבה ד' טפחים (- 32 ס"מ) וגבוהה י' טפחים (- 80 ס"מ), כמו כן הדבר מותר כשיושב מאחורי וילון, בימה וכדומה, אולם כיסא גבוה או סטנדר אינם מועילים להפסיק בינו ובין המתפלל, כיון שאינם קבועים ולכן אין הם מתירים להתפלל כנגדו.

מי ששבע מאכילת שבת ואינו יכול לאכול פת בסעודת "מלווה מלכה", יכול לאכול מזונות או דברים שדרך ללפת בהם הפת כגון בשר ודגים, ואם אינו יכול רשאי להסתפק באכילת פירות, אולם לכתחילה יש לאכול פת, וכן הוא מנהג הרבי להקפיד ליטול ידיים לאכילת פת בסעודת "מלווה-מלכה". וכתבו הפוסקים שטוב לבשל במוצאי שבת בשר, או תבשיל אחר לכבוד סעודה זו, ולא להסתפק בשארית האוכל שנשארה מהשבת, אלא לבשל במיוחד לכבוד סעודה זו. עוד כתבו הפוסקים שמי שאינו יכול לאכול כלל סעודת "מלווה-מלכה", לכל הפחות יטרח להכין סעודה זו לאחרים, וילמד מאמרים על סעודה זו ודיניה.

מובא בגמרא שכשרב יהודה ראה דלעת חדשה ברך "שהחיינו". וכן נפסק להלכה שהרואה פרי-חדש שהבשיל, בין מפירות העץ ובין מפירות האדמה וניכר בו שמתחדש ונהנה בראייתו, מברך "שהחיינו", ולמעשה המנהג הוא לברך רק על האכילה ולא על הראיה כיון שדווקא באכילה יש לכולם הנאה; פירות שיש להם מינים רבים, מברך "שהחיינו" על כל מין ומין, ובמידה ומונחים לפניו כמה סוגים של פירות חדשים וכולם טעונים "שהחיינו", יפטור את כולם בברכה אחת.