הלכה יומית

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" ודרשו חכמים: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים". בין הדברים שאסרו חכמים משום "הונאת-דברים" נכלל איסור לכנות את החבר בשם גנאי. איסור זה הוא שלא בפניו. יתר על כן אמרו חז"ל שאיסור זה בתקפו, אף אם הלה כבר הורגל בכינוי זה, כיוון שהתכוון לקרוא לו בשם גנאי, לכן עובר הוא על האיסור. כמו כן אסור אף לכנות שם גנאי לקטן. וגם כשמתכוון בדרך צחוק והיתול הדבר אסור. ואף המוכיח את חברו על דבר שאינו הגון שעשה, עליו להיזהר שלא לכנותו בשם גנאי. ובהלכה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בהגדרת איסור זה.

מעיקר הדין אסור לכנות את חברו רק בשם שיש בו גנאי, כגון כינוי שיש בו פגם משפחה, או פגם עבירה. ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור לכנות את חברו רק בשם גנאי שיש בו איבוד ממשמעות שמו האמיתי של האדם, כלומר שאין בו שייכות לשמו האמיתי, כיון שרק בכך חברו מתגנה. ואדמוה"ז פוסק שיש להימנע מכל שם או כינוי שהאדם בוש בו. עם זאת, היו שהקפידו להתרחק מכל שם כינוי, והקפידו לקרוא לאדם בשמו הפרטי דווקא, ואפילו לא בשם אביו או משפחתו. וגדולי האמוראים השתבחו בהנהגה זו, ואמרו שבכך האריכו ימים. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים, שכשמכנים אדם בכינוי ללא כוונה כלל לגנותו, ואף הלה אינו מתבייש בו כלל, אין בכך כל איסור.

על קריאת-שמע נאמר שיש לקראתה: "בשכבך ובקומך", ופרשו חכמים שאין כוונת התורה שיש לקרוא את פרשיות קריאת-שמע בעמידה, אלא שכוונת הפסוק היא להורות את זמן קריאתה– בזמן הקימה. וכתבו הפוסקים שה"מחמיר" על עצמו ונעמד במיוחד לצורך קריאת שמע בעמידה, הרי הוא עובר על דברי חכמים, שכן זה שהתירו לקרוא קריאת-שמע בישיבה, אינו בכדי להקל, אלא משום שלא ראו חכמים מעלה כלל, בעמידה בקריאת-שמע. אלא שמי שאינו מתכוון לעמידה בקריאת-שמע ונותר לעמוד כפי שהיה בתחילה, או שנעצר באמצע הליכה כשהגיע זמן קריאת-שמע ונעמד בכדי שיוכל לכוון ביתר ריכוז- הדבר אפשרי, שכן אינו מתכוון לצורך עמידה ולכן אינו כעובר על דברי חכמים, ועל פי הקבלה יש ענין לקרוא קריאת-שמע בישיבה דווקא.

על חנה אם שמואל הנביא מסופר בנביא, שבעת תפלתה לילד אמרה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה", כשכוונתה לעלי הכהן שאף הוא נצב ועמד כשעמדה להתפלל. מכאן למדו חכמים ואף נפסק הדבר להלכה, שאסור להתיישב בתוך ארבע אמות )כ2- מטר( של המתפלל תפלת העמידה מכל צדדיו. בטעם הדבר נכתב, שהוא מפני שמקומו של המתפלל אדמת קודש היא משום שהשכינה כנגדו, וכן הטעם הוא בכדי שלא לבלבלו בתפלתו. ועל פי הזוהר אסור לשבת או לעבור לפני המתפלל כל עוד רואהו. יש שכתבו שהאומר בפיו דברי תורה או מתפלל, יכול להתיישב בתוך ארבע-אמותיו של המתפלל שמונה-עשרה. וגם במקרה זה, יש שאסרו לשבת או לעבור לפניו, כל עוד רואהו ולא התירו אלא לצדדיו. ובהלכה הבאה אי"ה יתבארו פרטים נוספים על- כך.

בהלכה הקודמת הובאו דברי הפוסקים שבזמן הדלקת נרות החנוכה נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה. ודנו הפוסקים עד מתי נאסרה המלאכה. יש שכתבו שטעם איסור עשיית מלאכה בעת הדלקת הנרות, הוא מפני שזמן זה נחשב כעין חג, ולכן יש להקפיד שלא לעשות מלאכה כל עוד והנרות דולקים. לעומתם יש שכתבו, שטעם איסור עשיית מלאכה נעוץ באיסור ליהנות לאור הנרות, ויש לחשוש שמא יכבה האור בבית באמצע המלאכה, וימשיכו במלאכה לאור הנרות; ולפי טעם זה כתבו, שלאחר שעובר הזמן המינימאלי לבעירת הנרות, שהוא חצי שעה, או לכל-היותר חמישים דקות, שאז מותר מן-הדין להשתמש לאורן – מותר לעשות מלאכה שלא כנגד הנרות, וכך מנהגנו למעשה.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת אסור להתיישב או לעבור כנגד המתפלל תפלת שמונה-עשרה. אלא שיש הפוסקים שאדם שחולשתו ניכרת עליו יכול להקל בכך, אולם עדיף שיתיישב בריחוק ארבע אמות ממנו. כמו-כן, מי שסיים תפילתו ומאחוריו עומד חברו ומתפלל, אסור לו לפסוע את שלוש הפסיעות לאחוריו עד שיגמור חברו תפילתו, זאת גם אם חברו החל להתפלל אחריו. משום-כך יש לבחור להיעמד במקום שלא יצטרכו לעבור לפניו. עם-זאת, בבית-כנסת שהציבור בו רב, ונגרם טורח רב לציבור מכך, יש המלמדים-זכות על אלה שאינם נזהרים לעבור מול המתפלל, ובפרט כשהמתפלל מכסה פניו בטלית, או כשאין המעבר מפריע לכוונתו; אלא שלכתחילה יש להיזהר בזה ככל האפשר.

כתבו הפוסקים, שבערב שבת מדליקים את נרות החנוכה קודם הדלקת נרות השבת. ונהוג להקפיד להתפלל תחלה תפלת מנחה, כנרות המקדש שהודלקו אחרי תמיד של בין-הערביים, אבל אין להתפלל ביחיד לצורך זה. לכתחילה יש להקפיד להדליק את נרות החנוכה בבית סמוך ככל האפשר להדלקת נרות-שבת, ובלית ברירה ניתן להדליקן החל מפלג המנחה, כמו כן חובה ליצוק די שמן, כדי שידלקו נרות החנוכה לפחות חצי שעה אחרי צאת הכוכבים. את נרות החנוכה מדליקים אף בבית-הכנסת החל מפלג המנחה בנוכחות מניין, ואם לא התאסף מניין עד סמוך לכניסת השבת, ניתן להדליק עם הברכות גם קודם שהגיע מניין, על סמך הקהל שעתיד להתאסף אחר-כך.

נאמר בגמרא: הרואה את הקשת בענן .. מברך .. ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". וכך אף נפסק בשולחן ערוך, אולם בקשר למנהגנו בברכת הקשת התעוררה שאלה האם אכן מברכים אותה מפני שאדמוה"ז השמיטה. אך למעשה הורה הרבי שמנהגנו לברך ברכת הקשת, והטעם שלא הביאה אדמוה"ז מפני שלא הייתה מצויה במדינתו. ולגבי הקשת הנראית לעיתים על-גבי מפלי מים דנו הפוסקים האם לברך עליה, מפני שברכת הקשת היא רק על הקשת שנראית לעתים ברקיע השמיים לאחר הגשמים, שכן תוכנה של הברכה היא על אות הברית בין הקב“ה לבין באי עולם באמצעות הקשת שבענן.

נאמר בגמרא: "כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידיים". זאת בהתאם לכלל – "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון". כלומר, אף שנטילת ידיים איננה מן התורה, אבל מכיוון שמטרתה טהרה, נתנו לה חכמים את הדרישות המקובלות עבור הטהרה מן התורה, ולכן יש להקפיד להסיר כל דבר החוצץ לפני נטילת הידיים. וכתבו הפוסקים האחרונים לגבי נטילת ידיים שקרם-ידיים, הנמרח בכמות קטנה ונספג בעור, ולא נותרת ממנו ממשות על- גבי היד אינו חוצץ, אך אם נותרה על היד ממשות – יש לשפשף אותה ולהספיגה או לנגבה במטפחת-נייר, ודי בכך. ואף שהמים מחליקים מעל-פני היד, זהו מפני הקרם שנבלע בנקבי העור, אך אינו מהווה חציצה לנטילת-ידיים.

על אף שנתקנה ברכה על ראיית הקשת –כאמור בהלכה הקודמת- הזהירו חכמים שלא להסתכל בקשת וראו זאת בחומרה, עד שאמרו שהמסתכל בקשת – "לא חס על כבוד קונו". טעם האיסור הוא, משום שהקשת מסמלת את כבוד ה’, כפי שנאמר בנבואת יחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה'". כך שאין זה מן הראוי להביט בה, כפי שאין להביט, כביכול, בכבוד שמים. טעם נוסף לאיסור ההסתכלות בקשת משום שהיא מזכירה את חטא המבול; אלא שהבטה קצרה לצורך הברכה מותרת, אך אחר-כך אין להסתכל בה עוד.

לא אחת נאמר בתלמוד שאיסור צער בעלי-חיים הינו מן התורה, ואף שבגמרא עצמה הוצגו גישות שונות אודות רמת חומרתו של איסור זה, פסקו כמה ראשונים שאיסור זה מן התורה, ולמדים זאת ממצוות פריקה שכשהבהמה רובצת מעול משאה, מחייבת התורה לפרקה מהדאגה לצערה של הבהמה, וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. עם זאת לא נאמר איסור צער בעלי-חיים במקום הצורך. ולכן בעל חי שמזיק מותר להרגו ואין בכך איסור "בל תשחית" ולא איסור "צער בעלי-חיים", וכן הנצרך לנוצות מותר לו למרוט עוף לשם כך, אלא שנהוג להיזהר שלא לעשות זאת בעודו חי משום שזוהי אכזריות. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בזה.

בהלכות הקודמות התבאר שלאחר ברכת הקשת אין לראותה עוד, מפאת כבוד שמיים. ודנו הפוסקים האם מותר למי שראה את הקשת לספר לחברו שנראית הקשת, בכדי שיוכל אף-הוא לברך. שכן, אי ראיית הקשת מסמלת דבר חיובי, כפי שאמרו חז"ל שבדור-זכאי כבדורו של רשב"י לא נראתה הקשת. לעומת-זאת הופעת הקשת אינה מהווה סימן חיובי. וכיוון שנפסק להלכה שאין ראוי לספר דבר רע, יש שכתבו שיש להימנע מלשתף אחרים בהופעתה של הקשת. לעומתם יש שכתבו שאדרבה, הופעת הקשת היא סימן טוב – שבחסד ה' כרת ברית שלא להשחית עולמו, ולכן ניתן להסב את תשומת-לבם של אחרים לכך ולזכותם בברכה וע"י כך ישובו אל ה'.