הלכה יומית

נאמר בגמרא: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וכמה מהראשונים כתבו שאיסור החבלה מן התורה; והיו שכתבו שהאיסור הוא רק בחבלה שאינה־תועלתית, אך חבלה לצורך מותרת. ודנו האחרונים האם מותר לתרום דם לצורך הרווחת ממון, כשלצורך עידוד התרומה מעניקים מלגות שונות. כמובן שכשישנו חולה הזקוק לזה ודאי הדבר מותר לצורך הצלתו. אולם כאשר התרומה מיועדת עבור בנק־הדם בחו"ל, ויתכן שמנת הדם לא תבוא לאדם שדוחים איסור עבורו. אלא שכתבו הפוסקים להקל בזה ראשית משום שבימי הגמרא היה מוקבל שהוצאת הדם מן הגוף יש בו משום רפואה, שנית, יתכן שאין בכך כל איסור חבלה כיוון שכיום הוצאת הדם נעשית כמעט ללא צער.

נאמר בגמרא שהרואה את ספר התורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת מקל וחומר, שאם לפני תלמידי חכמים עומדים, כל שכן שלפני התורה עצמה צריך לעמוד. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר התורה, חייב לקום מפניו. אלא שכל האמור הוא רק כשספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה חייב לעמוד כמלא עיניו מן הספר. וכתבו הפוסקים שהיושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ כגון בהכנסת ספר תורה, אפילו שספר התורה רחוק ממנו – עליו לעמוד, ורק כאשר מתרחק ספר התורה מרחק של כמאה ושלושים מטר, או כשאינו רואהו אינו חייב לעמוד יותר ורשאי להתיישב.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשו חכמים: "חפציך אסורים", כלומר שאסור להתעסק בצרכיו בשבת, כגון לעמוד ולבחון דבר מה בדירתו או בחצרו, כשניכר שהוא מתכנן את מלאכתו שלאחר השבת. ודנו הפוסקים האם מותר להיכנס לתחנת אוטובוס בשבת. וכתבו הפוסקים שהדבר תלוי בכוונתו: כשנכנס לתחנה בכדי לנוח על הספסל מהליכתו או בכדי להתגונן מהגשם או מהשמש הקופחת מותר שאינו ניכר בכך שממתין לאוטובוס, אך ייזהר שלא לעיין בלוח זמני הנסיעה התלוי בתחנה. אולם אסור להמתין בתחנת האוטובוס בשבת, רק מתוך כוונה לנסוע מיד בצאת השבת, שפוגע בכבוד השבת, ואף זה נכלל בהגדרת "חפציך" שנאסרו בשבת.

על חג החנוכה נאמר בגמרא שנקבע "בהלל ובהודאה". וביארו הפוסקים שכוונת הגמרא "אבל מותרין .. בעשיית המלאכה". כלומר, בשונה מחגים אחרים שנקבעו אף לאיסור מלאכה, בחנוכה מותר. עם-זאת כתבו הפוסקים, שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל עוד הנרות דולקים. כתבו הפוסקים שהמלאכות מהן נמנעות הנשים בעת ההדלקה הן תפירה, כיבוס ודומיהן, אולם בהכנת צורכי סעודה וכדומה מותרות, שכן זמן הדלקת הנרות לא חמור במהותו יותר מחול המועד. ויש שהחמירו ואסרו בחצי השעה הראשונה כל מלאכה, ויש שהחמירו עוד ואמרו שאף הגברים אסרים במלאכה בזמן זה; מדברי הרבי משמע שנשים משתדלות להמנע מכל מלאכה. יצוין כי למעשה גם ללא האיסור, למנהגנו מקפידים להתעכב למשך חצי השעה הראשונה על יד הנרות.

אמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל", ולמדו זאת מהאמור: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו", כלומר לפני ששם פעמיו בדרכו לענייניו האישיים עליו תחלה להצדיק לבוראו בתפלה, ואף מובטח לו שע"י זה יצליחו ה' בעסקיו. וטעם האיסור הוא כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. ודבר שהוא הכנה לתפילה כטבילה, וכדומה מותר. שאר הדברים אין לעשותם, בפרט אם כבר עלה עמוד השחר. וחפצי שמים, כגון, קניית צרכי שבת בערב שבת מותר קודם התפילה, אם יתכן שיגמר מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת שמע בזמנה, וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור להתעסק קודם התפלה בדברים שאינם לצורך התפלה, מחמת החשש שישכח את חובת התפלה. ודנו הפוסקים לגבי דברים הקלים שאין סיבה שימשך מחמתם וישכח את התפילה, יש מן הפוסקים שהחמירו בכך, וכתבו שאיסור עשיית מלאכה קודם התפילה זהה בחומרתו לאיסור עשיית מלאכה בחול המועד. ויש שהקלו בעשיית דברים הקלים ממש קודם התפלה, כגון הפעלת מכונת כביסה, וכן לפנות אשפה מהבית לפח האשפה המרכזי, כיון שאינם דברים שרגילים להימשך בהם. אולם יש שהחמירו וכתבו להימנע מכל עיסוק קודם התפילה, והתירו רק עיסוק של מצווה כשאי אפשר לעשותה כראוי לאחר התפילה, וכאשר אשתו מבקשת ממנו שיעשה מלאכות אלו ישמע בקולה.

הזהירו חכמים שלא לדבר בבית הכסא, והוסיף הרמב"ם: "צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים .. לא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול, וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה". והובאו דבריו אף להלכה בשלחן ערוך. בטעם האיסור לדבר בבית הכסא יש שכתבו שהוא מפני סכנת מזיקים המצויים בבית הכסא, ולכן יש שהקלו בכך כיום, שאין שכיחות רוחות רעות ביננו. ויש שכתבו, שעל פי הקבלה עדיין יש להיזהר, מפני שכוחות הטומאה שואבים את חיותם מהדיבורים בבית הכסא. אלא שלמעשה כותב אדמו"ר הזקן בפשטות, שהאיסור שלא לדבר בבית הכסא הוא משום צניעות, ולכן אף כיום יש להקפיד שלא לדבר בבית הכסא.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", והוסיפו שאפילו ע"י שליח אסור לשאול בשלומה. מטרת האיסור היא לקבוע מרחק בטוח מפני התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום־כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. אמנם כתבו הפוסקים שכאשר אמירת ה"שלום" היא לצורך נימוס, ולא לצורך התעניינות בשלומה וקרבה, אין בכךאיסור. ולכן אם אומרת לו שלום יכול להשיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; אך אף־על־פי־כן נכון לנהוג כפי שכתבו חלק מהפוסקים שעדיף לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. וכמובן שלפנות אליה בשמה הפרטי בכדי לשאול בשלומה – אסור.

בהלכה הקודמת התבאר שאסרו חכמים לשאול בשלום אישה, מפני החשש של התפתחות קרבה ביניהם העלולה להיגרר לחטא. משום כך אסרו את שאילת השלום אפילו באמצעות שליח, וכתבו הפוסקים שאסור אף לשלוח דרישת שלום לאשה באמצעות בעלה. אלא שכאשר שאילת השלום הינה משום דרך ארץ ונימוס אפשר לשאול את בעלה, וכפי שלמדים מכך ששאלו המלאכים את אברהם: "איה שרה אשתך"; ולכן נפסק להלכה שמותר לשאול גבר מה שלום אשתו, שכן שאלה זו מופנית לגבר ואיננה פנייה אל האישה. אולם יש לזכור שאסור לומר לאיש "אמור לאשתך ששאלתי מה שלומה", שכן, פנייה זו אל האישה ממוקדת בשלומה האישי.

נאמר: "המזבח .. זה השלחן אשר לפני ה'", ואמרו חכמים: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". בין הדברים שהנהיגו על השלחן, שבעת ברכת־המזון מכסים את הסכינים שעליו. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שהיה אחד שהזיק לעצמו בברכת "בונה ירושלים" בצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. טעם נוסף נעוץ בהשוואה בין השלחן למזבח, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", שהברזל מקצר ימי האדם והשולחן ע"י מצוות הכנסת האורחים מאריך ימיו. וכותב אדמוה"ז שבמקומות רבים נהגו שלא לכסותם בשבת וביום־טוב, שבהם אין פגע־רע, "ומנהג ישראל – תורה היא".

נאמר בגמרא: "כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא", ולמדים זאת מנבואת ה' ליחזקאל, בה כונה לחם מאוס בשם "לחמם־טמא" ודרשו: "לחמם–לח מים". וכן משום ש"לחמם־טמא" בגימטריא "בלא ניגוב ידים". יש המפרשים שטעם הניגוב הוא משום טומאה, שכשנוטל ידיו פחות מרביעית על־ידיו, ידיו הטמאות מטמאות את המים, ואם לא ינגבם, המים הטמאים שבידיו יטמאו את הלחם ולפי־ דבריהם, כשנוטלים יותר מרביעית בכל שפיכה אין צורך בניגוב. אולם יש המפרשים שסיבת הניגוב היא משום שכשהלחם נרטב ונמאס, הוא כמו לחם טמא, ולכן הניגוב הוא חלק מהמצווה ופוסק אדמוה"ז להחמיר כדבריהם. וכתבו הפוסקים, שלשם־כך מועיל אפילו כשהתייבשו הידיים מעצמם ללא מגבת.

ככלל קבעו חכמים שעל־כל המצות מברכים "עובר לעשייתן" כלומר, קודם עשייתן, אלא שבמצוות נטילת־ידיים קיימת בעיה, שכן לפעמים אין הידיים נקיות לברכה, ולכן נפסק להלכה שמברכים אחר הנטילה, אולם למעשה מקפידים שגם במצוות נטילת־ידיים נברך "עובר לעשייתה": כיוון שלאחר נטילת־ידיים יש לנגבן – כאמור בהלכה הקודמת – וכן הנהיגו חכמים לשפשף תחלה את הידיים לטהרה יתירה, משום־כך שפשוף הידיים וניגובן נחשבים אף־הם כחלק ממצוות הנטילה. ולכן לאחר הנטילה מגביהים את הידיים ומברכים על־נטילת־ידיים לפני שפשופן, ואם שכח יברך קודם הניגוב, ואם נזכר רק לאחר הניגוב שלא ברך יש הפוסקים שהפסיד את הברכה, אך לדעת אדמוה"ז יכול לברך בדיעבד כל־עוד ולא ברך "המוציא".