הלכה יומית

אמרו חכמים שהמבקר את החולה בשבת אומר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב, דבר האסור בשבת. ודנו הפוסקים אודות נוסח "מי־ שברך" בבית־הכנסת, האם מותר לאומרו בשבת עבור החולה. יש שכתבו שמותר לומר "מי־שברך" עבור חולה שאין נוכח במקום, שבהיעדרו אין מצטערים בהזכרתו. ויש שכתבו לשנות את הנוסח ולומר "שבת היא מלזעוק.." ודעת אדמו"ר הזקן היא שמותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, כמו שהתירו אפילו תענית חלום בשבת. אולם בציבור מותר להזכיר רק חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד־כדי־כך אין להזכירו בציבור בשבת.

נאמר: "ויעבור ה' על פניו, ויקרא" ואמרו חכמים: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח-ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". ומכך שה' נגלה למשה כשליח-ציבור למדו הראשונים, שי"ג מדות נאמרות בציבור דווקא. ובשלחן ערוך נפסק, שדווקא בדרך תחנונים אין לאמרם ביחידות, אך בדרך קריאה בלבד מותר. אלא שלמנהגנו נראה שאין אומרים אותם ביחיד כלל, גם לא כקריאה בניגון וטעמים, ועפ"ז האומר סליחות ביחיד, ידלג עליהם. אולם יש המדייקים, שהאומר סליחות בציבור ואינו מצליח להתקדם בקצב הציבור, רשאי לומר את י"ג מידות הרחמים כל זמן שהציבור עדיין אומר את הסליחות, אף שהתקדמו.

נאמר בגמרא שהרואה את ספר־תורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת מקל־וחומר, שאם בפני תלמידי־חכמים לומדי התורה קמים, כל־שכן שספני התורה עצמה עומדים. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר־התורה, חייב לקום, גם עדיין אינו רואהו אלא רק שומע את קול הפעמונים שעל הספר, חייב לעמוד. אלא שכל האמור הוא רק כשספר־התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית־הכנסת ומוליכים את ספר־התורה, אבל היושב מחוץ לבית־הכנסת, ורואה מהחלון שמוליכים את ספר־התורה בבית־הכנסת, אינו צריך לעמוד כיוון שהוא ברשות אחרת. וכתבו הפוסקים שכשספר־התורה מונח על הבימה וכן כשהמגביה יושב כשספר־התורה עליו, אין צורך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן.

כתבו הפוסקים שבעת אמירת הסליחות על שליח הציבור להתעטף בטלית ולמדו זאת מכך שכשלימד ה' את משה את י"ג מדות הרחמים, "נתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור"; טעם נוסף לעטוף החזן בטלית בעת הסליחות, משום כבוד הציבור. ולכן על-אף שהסליחות הראשונות נאמרות בלילה, הש"ץ מתעטף בטלית, אך אינו מברך עליה; ואילו ביתר הימים- שהסליחות נאמרות ביום, שליח הציבור מברך על הטלית בעת העטיפה. וכותב אדמוה"ז להלכה שכשמקיימים מניין לסליחות קודם עלות השחר, לא יברך על הטלית קודם זמנה, אך כשיאיר היום ימשמש בציציותיו ויברך עליהן, כפי שלמדו חז"ל שהמשמוש נחשב כאלו הוא לובש את הטלית כעת.

למדו חכמים, שישנה משמעות בעלת השלכות מרחיקי לכת לדברים הנעשים בפתיחת השנה החדשה. משום כך, מובא בגמרא שיש דברים שכדאי לאכלם בראש-השנה לסימן טוב. מנגד, יש דברים שטוב להימנע מאכילתם בראש-השנה. בין הדברים שכתבו הפוסקים שראוי להימנע מהם היא, אכילת אגוזים ולוזים. ונמקו זאת בשני טעמים: ראשית, מפני שאגוז שווה בערכו המספרי ל"חטא". שנית, מפני שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים. ויש מן הפוסקים שכתבו שהאמור הוא באכילת האגוז לבד, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

כשהיו מקדשים את החודש על פי עדויות ראיית מולד-הלבנה, היו בית הדין מפרסמים לציבור באיזה יום חל ראש-החודש, ועל פי הודעה זו ידעו מתי יחולו החגים. אלא שבראש-השנה שהחג חל בראש-החודש, לא יכלו להודיע באיזה יום הוא יחול, כי הדבר היה תלוי בביאתם של העדים. בכדי להסיר ספק, קבעו מראש, שראש-השנה יהיה תמיד יומיים. אלא שעל-אף שיום ב' דראש-השנה נחשב כחג, זהו רק להחמיר אך לא להקל, ולכן אסור להכין מיום א' דראש-השנה ליום השני שזהו כמכין מהחג לחול, ואפילו את שטיפת הכלים -באופן המותר- דוחים לאחר צאת-הכוכבים של ליל ב', וכן את נרות החג מדליקים רק לאחר צאת-הכוכבים.

נאמר "לא תישא שמע שווא". ואמרו חכמים, שגדול עונש מקבל לשון-הרע מן המספר. אלא שבארו חז"ל שכיש סיכוי שעל-ידי השמיעה יפיק תועלת, מותר לחקור את נכונות הדברים ולפעול בהתאם. אחת הדוגמאות שהובאו בחז"ל על-כך היא מגדליה בן אחיקם, שלפני שנהרג קיבל מידע על-כך אך סרב לקבל זאת מחשש איסור "קבלת לשון-הרע". כתוצאה מכך נהרג הוא והיהודים עמו שתוארו בפסוק "אנשים אשר הכה .. גדליה". ומדייקים חז"ל שלא היה צריך להאמין לסיפור לשון-הרע, אבל היה עליו לחשוש, וכיוון שלא חש לכך "מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". אך אם לא תצמח תועלת מהשמיעה או שהשמועה התבררה כמופרזת אין לקבלה וודאי שלא לפרסמה.

על תפלת חנה נאמר: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ומכאן למדו חכמים שלמרות שבתפלה, בברכות ובלימוד, חובה להשמיע לאוזניו מה שאומר- שהרי הקול מעורר את הכוונה; עם-זאת, יש להקפיד שלא תישמע תפילתו לאחרים; והזהירו חכמים על-כך ואף הוסיפו ואמרו – שהמשמיע קולו לאחרים בתפלתו, הרי הוא מקטני אמונה ומראה כאילו אין ה' שומע תפלת לחש חלילה. אלא שבימים הנוראים נהגו להתפלל בקול, כדי להרגיל את העם בתפילות אלו ולעורר הכוונה, ואין חוששים שמא יטעו, שהרי ישנם מחזורי תפילות בידיהם, אך זאת תוך הקפדה שלא להגביה את הקול יותר-מדי, ואדמוה"ז כותב שהיכול לכיוון גם בלחש, עדיף שיתפלל בלחש אף בימים-הנוראים.

מסופר בגמרא על האמורא רב כהנא שבעת תפלתו כשהיו צרות בעולם, היה עומד בפשיטות ומשלב אצבעותיו, ונימוקו- שבעת התפלה צריך לעמוד "כעבדא קמיה מריה", כלומר, כעבד לפני רבו. ולעומתו רבא נהג תמיד להתפלל בצורה כזו ולא רק בעת הצרות, ולהלכה נפסק שבעת צרות יש לעשות זאת, אך לא בעתות של שלום בעולם. אלא שעל פי הקבלה קיימת בעיה בשילוב האצבעות, ולכן כתבו הפוסקים שלא לחבוק האצבעות זו בזו. ויש להיזהר בזה במיוחד בשעה שאדם זקוק לרחמים, כבעשרת ימי תשובה, או בשעה שזקוקים לרפואה שלמה, "כי בזה מוריד דין על עצמו", כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר שהיו אמוראים שנהגו לשלב אצבעות ידיהם, כביטוי לאימתם בעת התפלה; אלא שכתבו הפוסקים שיש להימנע מכך; שכן נאמר בספר הזוהר, שכאשר נשלם גזר- דין על האדם משתלבות למעלה "אצבעות" ימין ושמאל, כביטוי להסכמה כללית על הדין שנגזר עליו, וכתוצאה מכך משתלבות ידיו של האדם למטה, ימין בשמאל מבלי שהוא עצמו יתכוון לכך. ובכתבי האריז"ל נאמר: "אסור לאדם לחבר ולשלב אצבעות יד ימינו עם אצבעות יד שמאלו כפי שנוהגים בני-אדם לעשות לפי תומם דרך מקרה". וכתבו הפוסקים, שיש לאדם להזהיר את בני ביתו על-כך. ויש שהוסיפו שכיוון שכיום זהו מנהג הגויים, יש בכך אף איסור הליכה בחוקותיהם.

אמרו חכמים: "בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש .. מפני כבוד מתים", ומכך שדינים אלו שנאמרו מפני כבוד המת, באים בגמרא בהמשך לאיסור קלות ראש בבית הכנסת, למדו הפוסקים שכשם שבבתי כנסיות "אין אוכלין בהן ואין שותין בהן", כך גם בבתי העלמין קיים איסור אכילה ושתייה. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. וכתבו הפוסקים שגדר בגובה עשרה טפחים )כ- 80 ס"מ( מספיק כדי להפריד את מקום האכילה מבית-העלמין ומותר לאכול מעברו. ודייקו הפוסקים שכל האיסור האמור, הוא רק לגבי אכילה בבית העלמין, אך מאכלים ומשקים שנכנסו לבית העלמין לא נאסרו וניתן להשתמש בהן בחוץ.

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא נפטר נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר מלהיטמא חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מאידך מספרים חז"ל שבפטירת רבי יהודה הנשיא אפילו כהנים התעסקו בקבורתו, וכמה מהראשונים ראו בסיפור זה הוכחה שבצדיקים לא קיימת טומאה לאחר הסתלקותם ומותר לכהנים להימצא בסביבתם. וכן כתב רבנו חיים כהן מבעלי־התוספות, שאילו היה נוכח בפטירת רבנו תם היה מיטמא לו, אף שהיה כהן! אלא שכתבו הפוסקים לחלק בין השתתפותם של הכהנים שהותרה אז בעת הקבורה, לבין הליכתם אח"כ לקבריהם, ואסרו על הכהנים לבקר בקברי צדיקים. כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה, ומנהגנו בזה.