הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר, שכאשר האב מבקש מבנו דבר המסוכן עבורו, אין הבן חייב לשמוע בקולו אך דבר שסיכויי הסתכנות ממנו קלושים, עליו לשמוע בקול אביו. ודנו הפוסקים, כיצד ינהג הבן כאשר הוריו צריכים לקבל טיפול שיש בו ייסורים ל"ע ומסרבים לקבלו, האם עליו לאלצם לעבור את הטיפול. ויש מן הפוסקים שכתבו לחלק: כאשר הטיפול מציל חיים, יש לעשות את הטיפול בעל כרחם ללא שהות. אולם כאשר הטיפול אינו בהול כל-כך, יש להשתדל שאדם אחר יאלצם לקבלו. אך כשמצבם אינו מוגדר כמסוכן, והטיפול רק ישפר את איכות חייהם, יש לשמוע בקול ההורים ולא יאלצם לעבור את הטיפול הכרוך בייסורים.

נאמר בפרשת נזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וביאר רבי אלעזר הקפר שהתורה מתייחסת לנזיר כ"חוטא" בכך שציער עצמו מן היין. וכן כתבו הראשונים והובא הדבר אף להלכה שחייב האדם לשמור על בריאותו ואין לו רשות לסגף את עצמו ואפילו אסור לו למנוע עצמו ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא אם יש צורך בדבר לעבודת ה', ובפרט בדורותינו שנמנעים אף מתעניות של תשובה, ועבודת התשובה נעשית מתוך שמירה על בריאות הגוף. עם-זאת, מצווה התורה: "קדושים תהיו", ופירש הרמב"ן, שגם בהנאות העולם הזה הכשרות והמותרות לפי ההלכה יש לאדם לרסן את עצמו שלא יצרוך אותם לספק תאוותיו אלא לעבודת ה'.

כאמור בהלכה הקודמת אסור לאדם לסגף את עצמו ולהימנע ממאכל מסוים לשם סיגוף, אלא באם עושה זאת לצורך עבודת ה'. ודנו הפוסקים האם לאור האמור מותר לעשות דיאטה ללא מטרה בריאותית, או שזה נכלל באיסור ההסתגפות. ויש מן האחרונים שכתבו, שבמאכלים שיש תאווה לאכלם – אם ההימנעות היא לשפר את התדמית ומראה הגוף, אין זה נחשב כסיגוף הגוף אלא "החלפת תאווה בתאווה" ולכן אין בכך איסור חבלה. וכן המצער עצמו במטרה להיגמל מהרגלים של אכילה מופרזת, אין למחות בידו. אולם, אם ההימנעות היא מאכילת מאכלים בסיסיים תוך צער עצמי ברעבון לא שגרתי, כתבו האחרונים שיש בכך איסור חבלה וסיגוף בעצמו.

על חוטי הציצית נאמר "פתיל תכלת" ופרשו חכמים, שהחוט צריך להיות מכמה חוטים שזורים יחד כעין פתילה אחת. וכיוון שחוטי הציצית צריכים להיות שזורים, הובא בשלחן ערוך שלכתחילה יש לקשור את ראשי החוטים בכדי שלא ייפרמו. ובארו זאת הפוסקים, שאין בקשר זה משום "בל תוסיף", היות ואין כוונתו להוסיף על הקשרים אלא שלא יתפרקו כלל. ויש מהאחרונים שהציעו להימנע מכך ולהדביק את ראשי החוטים. אך דעת אדמו"ר הזקן שיש שאינן נוהגים כן מפני שאינם רוצים להוסיף על ה' קשרים, ובפרט כאשר החוטים שזורים יפה, שהרי לא מצוי כלל שיתפרקו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו", ולמדו חכמים שישנה הונאה אף בדברים, והזהירו שחמורה היא הונאת דברים יותר מהונאת ממון, שכן הונאת דברים פוגעת בגופו, ופגיעה זו לא ניתנת להשבה. בין הדברים הנכללים באיסור זה, הוא שלא ישאל את המוכר אודות מחירו של המוצר כאשר אינו מתכנן כלל לקנותו, משום שבכך מצער את המוכר. איסור זה אמור רק כשכוונת השואל היא להטעות או לצער את המוכר. ולפי זה כתבו הפוסקים שכאשר אין בכוונת השואל לצערו אלא להתעניינות בלבד, אף שאינו חושב לקנות, הדבר אפשרי. שכן, זהו דרך המסחר שמבררים מחירים אף כשלא קונים והמוכר לא יבוא להיפגע מכך.

אמרו חכמים "אין מברכים על הירח אלא ..כשהוא מבושם ובכלים נאים". כלומר, כיוון שקידוש-הלבנה הינו כהקבלת פני השכינה, יש לעשותו בצורה מכובדת ובשמחה. היות וקידוש- הלבנה נעשה מתוך שמחה נהוג שלא לעשותו בתשעת הימים עד לאחר תשעה-באב. ודנו הפוסקים האם ניתן לעשותו במוצאי תשעה-באב, שכן האבלות ממשיכה עד י' באב. ולמעשה נהוג שמיד במוצאי ט' באב מקדשים את הלבנה, והוסיפו טעמים לכך, היות ושמחים על משיח שנולד אז, וגם כעין נחמה, שנזכה לקבלת פני משיח בן דוד. אלא שנהוג ליטול ידיים, לרחוץ פנים ולנעול נעליים לפני-כן. לגבי שירה בקידוש-הלבנה ביום זה, יש שהקלו בזה, אך ברוב השנים הורה הרבי להחמיר בכך.

על אף שמדין תורה אין איסור להניח תפילין בלילה, חכמים אסרו זאת, משום שהלילה הינו זמן שינה, וקיים חשש שהמניח תפילין בלילה יישן עמן ויפגע בכבודן. ודנו הפוסקים אודות מי שהניח תפילין ביום ונותרו עליו עד שקיעת החמה, כגון בתשעה- באב, האם עליו לחולצן. ולהלכה פוסק אדמוה"ז שאין צורך לחלצן בשקיעה, ורק בערב- שבת ישנה הקפדה לחלוץ את התפילין קודם זמן הדלקת נרות שבת. אלא שלכתחילה אף בכל יום יש להוריד את התפילין קודם השקיעה, שלא יטעו הרואים ויסברו שמותר להניח תפילין בלילה, אולם בבית המדרש אין לחשוש לכך. ולכתחילה ראוי שהנחת התפילין עצמה תהיה קודם השקיעה גם בתפילין דר"ת.

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, ורובו נחרב ביום י' באב. משום-כך יש שסברו לקבוע את התענית בי' באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. אלא שהואיל ורובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב. ונחלקו הדעות עד מתי איסור זה, ולמנהגנו על פי הרמ"א – עד חצות היום. ורבים מן האחרונים כתבו, שבנוסף לאיסור אכילת בשר ויין בי' אב, יש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום.

תקנו חכמים שלאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור שליח הציבור את התפלה בקול להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. וגם כיום כשכולם בקיאים בתפילה, תקנה זו לא בטלה כיוון שלא דרשו לחפש בכל פעם אחרי אדם שאינו בקי, אלא קבעו לעשות כך תמיד, וגם אם הטעם המקורי התבטל, לא בטלה תקנת חכמים. וכיוון שמבחינה הלכתית נחשב השומע כ"עונה", לכן יש שכתבו שכשם שהחזן עומד בחזרת הש"ץ כך גם השומעים, והוכיחו זאת מכך שהתקיעות של חזרת הש"ץ במוסף ראש-השנה, נקראות "תקיעות מעומד", שהקהל עומד בעת החזרה, אך פשט המנהג בדורות האחרונים שאין מקפידים על כך, ומתיישבים לאחר ברכת "הא-ל הקדוש".

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", והרחיבו את האיסור אף על קריאה, ואסרו בקריאה כל חומר שאינו קשור לתורה ותפלה, גם אם העיון נעשה ללא קריאה הכרוכה בדיבור. זאת גזרו שמא יבוא לקריאת "שטרי הדיוטות"- שטרי חשבונות של חול ודברים האסורים בשבת. הדברים אמורים אף לגבי חומר היסטורי, או כיתוב שעל מוצגים מוזיאוניים האסורים בקריאה בשבת. נהוג להקל בקריאת דברי חכמה העשויים להביא תועלת, כגון, ספרי רפואה, וכן שלטי רחוב; אך בהגיעו למודעות או לחומר שאין בו תועלת ממשית לגוף, עליו לדלג עליו מיד.

נאמר: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך". ודנו חכמים מה מוגדר כ"אבידה" שמחויב במצוות השבה לבעליה. בין הגורמים המרכזיים לקביעת מעמדו של החפץ כ"אבידה", הוא המקום בו הוא נמצא. כשהחפץ מונח במקום בטוח, או שרגילים להניח שם חפצים עד לאסיפתם, אסור להזיזו ממקומו, גם כשלא ברור שהונח שם בכוונה. שכן, ייתכן שהחפץ הונח במקומו בכוונה, וטלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות. ואפילו לקחתם על מנת להכריז עליה אסור. ואם נטלו, יחזיר למקומו; אך אם נטלו והלך לא יחזיר למקומו, שמא הגיע בעליו ולא מצאו, ולכן יכריז וישיבו על-פי סימנים. דינים נוספים יתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ הנמצא במקום המשתמר אין לקחתו על מנת להשיבו, שמא הונח שם בכוונה ע"י בעליו וכשייטלו לא ימצאו. אלא שקבעו חכמים, שכאשר נמצא במקום שאינו משתמר, אך משתמר קצת, כיוון שייתכן שהחפץ נשכח על- ידי בעליו, יש ליטול את החפץ ולהחזירו לבעליו על-פי הסימן שבו, שנטילתו במקרה זה היא לטובת בעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו יחזור וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, הוכחה היא שהחפץ אבד. ולכן כשיש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן אף שניתן להניח שבעליו התייאש ממנו, יתייעץ עם רב כיצד לנהוג.